בירה תוכיח, זה הביטוי של חז"ל לבטא את העובדה שם לאחר שנים רבות עדיין בית מקדשנו עומד בחורבנו, והרי זה אות כי הסיבה לחורבן עדיין קיימת והשטן מרקד בינינו, וכבר אמרו חכמים, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. בשנה הזאת אין אנו זקוקים לחפש סיבות לאבלות ועדות לחורבן, החורבן משתולל ברחובות ומרקד בכיכרות, אנשי השמאל החליטו לפרק את הכל.
כל עוד היה מדובר במחאות ומיצגי הפגנה בטלנו את הדברים כלאחר יד, הם סתם מנפחים דברים, אולם כשהם פוגעים בדבר שהיה הקדוש להם ביותר, הטייסים! מי במדינת ישראל נמצא במעמד יותר נכבד מאשר טייסי חיל האויר, טייסי מטוסי הקרב המהוללים, כשאנשים במקום כזה מוותרים על מעמד כזה שהם גם ראו בו אידיאל נעלה, להגן על המדינה. ופתאום הם מודיעים על פרישה, מבחינת המדינה אולי היינו אומרים להם לכו ואל תשובו, נסתדר בלעדיכם, האם נכנע לכם בגלל שהשלטר בידכם.
אבל צריך להבין מה קרה פה, הם אישית כנראה מוסתים ומולעטים בתעמולה שקרית ודמיונות מרקיעי שחקים, כמו ראש ההסתדרות הרפואית שהחליט שהרפורמה תפגע ברפואה, איך בדיוק, אפילו הוא עצמו לא ידע לומר. בעצם הוא לא ידע כלל מה הנושא של עילת הסבירות… התחלנו להבין שאנשים באמת חושבים שהולכים לעשות להם כאן מדינת הלכה. אבל ננסה לחשוב על אלה המסיתים, אלה שיודעים שאף אחד לא מתכוון לעשות את הנשים לשפחות. השנאה לימין והרצון להפיל את הממשלה הזאת העבירו אותם על דעתם. ברור שהם החליטו שהם רוצים לפרק את החיבור הזה שנקרא מדינת ישראל.
'מדינה' ו'עם' זה לא הבניינים והכבישים, אפילו לא המוסדות והארגונים הממלכתיים, מדינה זה האנשים, אנשים שנמצאים יחד ולמרות שאין להם הרבה מכנה משותף, יש להם עניין אחד משותף, להיות ביחד. מבחינתנו מדינת ישראל היא לא פיסגת מאוויינו. היינו שואפים למשהו יותר תקין מבחינת יהדות ושמירת התורה, אבל אנו יודעים גם להסתדר עם מה שיש. יש כאן קיבוץ גלויות של יהודים מכל הארצות ומכל הסוגים, ואנחנו שמחים להיות אתם במדינה אחת. הרצון של אנשים לחיים במקום אחד זה מה שיוצר מדינה. אנו שמחים בהצלחתה, וכואבים כשהיא מפסידה. זה הבית המשותף שלנו, גם אם אנחנו היינו מעדיפים שכנים אחרים. והרצון הזה משותף גם ליהודים חילוניים, הם רוצים לחיות במדינה של יהודים.
ומה שנורא במה שקורה עכשיו, שאת הביחד הכל כך אלמנטרי, הדרגה הכי פחותה שיכולה לקיים מדינה, החברים מהשמאל הקיצוני החליטו לפרק ולהרוס אותו. מותר לסכן את בטחון המדינה, שמחים שהצלחנו לשבש את החיים לכל המדינה. מסיתים את הממשל והנשיא בארה"ב, מוכנים להרוס את החיים לכל האזרחים, ובלבד שהם יהיו השליטים. הם מתריעים מפני התפרקות החברה ומלחמת אחים, בעת שהם המתסיסים הגדולים ביותר, אם לא יותן להם מבוקשם, קרי כניעה מוחלטת, הם מוכנים להרוס את הכל , כפשוטו.
כשאנו רואים את אלה בקלקולם, עלינו לעשות תשובה ולתקן אצלנו את הטעון תיקון בנושא. גם לנו יש הרבה מה לתקן בחיזוק הלכידות של עם ישראל, יש הרבה תורה, וצדקה, וחסד, ועזרה לזולת, אבל יש חוסר בתחושת האחדות, האיכפתיות לכלל הציבור אינה קיימת.
כאשר חז"ל תיקנו את חובת דיני האבלות על כל אחד ואחד, המשמעות היא שכל אחד ואחד אמור להתאבל ולהצטער עד דכדוכה של נפש על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, על גלות עמנו, על מצבו הקשה של עם ישראל שהשכינה הסתלקה ממנו. אם כל אחד חייב להימנע מלכבס ולהתרחץ, חייב להתענות ולשבת לארץ, זאת אומרת שהרגשות אלו אינם שייכים רק לצדיקים גדולים ובעלי נפש ורגשות מיוחדים, כל אחד צריך להרגיש בלבו את הצער והאבלות על חורבן ירושלים ובית הבחירה, ה' יתברך מסתיר פניו מאתנו, ואנו מתגוללים בארצות כבנים שגלו מעל שולחן אביהם, על זה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו.
אחת הסיבות שאנשים רבים חשים ריחוק מהרגשת הצער ואבלות על החורבן, הוא משום שהם רחוקים מהבנת עניינו מעמדו ותפקידו של עם ישראל, ומה שיותר חמור הם בכלל מנותקים מתחושות של להיות חלק מהציבור של "כלל ישראל".
הדיבורים על כלל ישראל, נראים לרבים כדברים תלושים שאינם מציאותיים, אולי דברים ששייכים לעבר. אבל האמת היא שזה עצמו החורבן, וזה בעצמו גם סיבת החורבן. מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם.
לא מספיק שהאדם אינו שונא מישהו ספציפי, כי 'שנאת חנם' זו לא עבירה נקודתית, אלא זאת "מחלה" ציבורית. 'שנאת חנם' משמעותה שאני חי עם עצמי ועם החבורה שלי, ואין בלבי כל אחריות לציבור כולו. אני את נפשי הצלתי, וכל מי שאינו 'שלי', לא איכפת לי כלל ממנו.
כדי להגיע לגאולה ולבניין בית המקדש, אנחנו צריכים לרפא את שורש המחלה. להתחיל בתוך המחנה פנימה, ולהתרחב לכלל ישראל כולו. לפחות בין יהודים שומתומ"צ, לצאת מהצמצום, כולם יהודים יראי שמים ושומרי תורה ומצוות, אבל מה, הוא לא מהחוג שלי, אז מה, מדוע אתה מביט עליו כמו איזה נטע זר, כולנו יהודים, לכולנו יש משימה משותפת: לקיים את התורה והמצוות, לכבד את שם ה'. עלינו לעשות זאת ביחד.
בדרך החינוך שלנו אנו תמיד מדברים על השכר ועונש האישי, על הצמיחה האישית, אתה תהפוך ל'תלמיד חכם', תהיה ל'גדול' ל'צדיק'. שכחנו לשים דגש על הנושא של 'עם ישראל', עלינו לגדל את ילדינו ואת עצמנו על ברכי ההבנה שהתפקיד שלנו אינו פרטי ואישי, יש לנו משימה כלל אומתית, כל התורה מדברת לכלל עם ישראל, שכר ועונש לעם ישראל, רוממות וקירבת ה' לעם ישראל. צריך ליצור בעצמנו איכפתיות לכלל ישראל, לרצות שלעם ישראל יהיה טוב, ולהצטער כשזה לא כך ח"ו.
עלינו לעסוק תמיד בהכרה ש'עם ישראל' הוא עניין נפלא וחשוב ביותר, עם שיש לו קשר עם האלוקים, ה' משגיח עלינו, שומע תפילתנו ומספק את צרכינו, כששיא הפיסגה היה בהשראת השכינה בתוכנו בקירבה נפלאה בבית המקדש.
והטרגדיה הנוראה ביותר שאירעה לנו בחיים, היא שהעם שלנו הגיע לכשלון כזה נורא, עד שה' עזב אותנו, אהה, בית המקדש חרב והשכינה הסתלקה, התמיד לא הוקרב היום, ונותרנו לבדנו בעולם עויין, ובו מסתובבים רשעי עולם: רומאים, נוסעי צלב, קוזאקים, היימדאקים, נאצים, דאע"ש, אייטולות. אבל מה שחסר לנו זה מטריית הגנה, הברית אשר כרת עמנו ה' להיות לנו לאלוקים. מה שקרה במקדש שני הוא התפרקות הלכידות הלאומית, לשכינה לא היה היכן להיאחז, עם ישראל התפרק לגורמים. ומה אתנו.
התיקון יהיה רק כאשר כל אחד יחוש שהוא חלק מהכלל, אבן אחר אבן ייבנה בית המקדש. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.