ב.הדרך/כים המביאות לידיעת ה’ [- אמונה]

כאמור, ידיעת ה’, היא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, הבסיס הקודם לכל שיח ערכי כלשהו,  וכמובן הבסיס ליהדות, היהדות הביאה לעולם את ההכרה בא-ל האחד, ואמונה זו היא שורש הווייתה, וגרעין מהותה, זהו הערך הראשי והמסר המרכזי שהיהדות מנחילה, הא-לוהים הוא יוצר הכל, ורק ממנו נובעים ערכי המוסר האוניברסאליים שהם עקרונות צדק אבסולוטיים. ומידיעה זו נובעת הדת כולה, שהיא המחוייבות לתורה ולמצוות.

גדולי חכמי ישראל בכל הדורות חיברו חיבורים עמוקים ומחוכמים אודות ביסוס ידיעת הא-ל בדרכי המחקר בפילוסופיה ובקבלה, ואין גבול לחקר א-לוה, אולם חכמות אלו שעוסקות לרוב בניתוח שלבי התבונה ובירור דרכי ההשכלה עצמם, כבדות וסבוכות לרוב בני האנוש, ואין כל אדם מסוגל לעסוק בהם. אך תמצית הדברים ויסודותיהם נוגעים לכל יהודי בכל דרגה ובכל גיל, אנשים ונשים זקנים עם נערים, כל אדם מעת שהגיע לכלל דעת חייב להכיר במציאות הא‑ל, ולדעת את יסודות החיים והדת.

רבים מגדולי הדורות דחו והרחיקו את העיסוק במחקר, מפני הסכנה שאלו שלא שימשו כל צרכם שיעסקו בכך ויישארו עם הקושיות ולא יבינו את המענה לעומקו. אולם יש שנפשם חושקת ומבקשת להעמיק ככל הניתן, ומרגישים בנפשם שהם מסוגלים להעמיק חקר, או שמתעוררים בלבם קושיות ותמיהות על יסודות בסיסיים אלו, ועבורם פרוסים כל ספרי המחקר^[1] הקדמונים והמאוחרים, ובידם להבין דעת להפליג במושכלות ולעיין בהוכחות, אולם כאן רק נציע בקצרה את היסודות הפשוטים, שהם תמצית היסודות המקובלים בעם ישראל, ללא כל חידושים.

מציאות הבורא – ‘מחוייב המציאות’

הכרת המציאות והתבוננות שכלית פשוטה בבריאה מביאה להנחה יסודית ראשונה, שכל החפצים שבעולם צריכים סיבה למציאות קיומם. כי כפי שאנו מכירים את טבע המציאות והנבראים, הרי כל הדברים שבעולם סוג מציאותם היא כזאת שיתכן שהם יהיו ויתכן גם שהם לא יהיו, דהיינו ‘אפשרי המציאות’, ואין אנו מכירים כלל דבר כזה שמצד עצם מהותו לא יתכן שהוא לא יהיה קיים, [כלומר שהוא ‘מחוייב המציאות’]. אלא כל חלקי המציאות שאנו מכירים, הרי באותה מידה שהם קיימים, היה יכול להיות שהם לא יהיו קיימים.  וכאשר נשוב ונתבונן עוד, הרי זה דבר פשוט וברור, שכל דבר שיש אפשרות שהוא לא יהיה, הרי בהכרח שצריך סיבה להווייתו. כלומר, כל מציאות שיש אפשרות שהיא תהיה ויש אפשרות שהיא לא תהיה, נשאלת השאלה מה פתאום הוא קיים, ‘מהיכי תיתי’ שמציאותו תהיה. עצם ההיות הוא דבר מחודש, ולא יתכן שהם יהיו קיימים מבלי שתהיה סיבה קודמת שתגרום את הווייתם.

ומכיוון שאנו רואים שקיים ‘יש’, שהרי הנה לפנינו יש מציאות של עולם ומלואו, והרי זה פלא פלאים, עצם ההווייה הוא חידה סתומה ומפעימה, וכאשר משתאה נפש האדם לדעת מנין נעשה כל זאת, מתרחב לבו ומופיע עליו נוגה האמונה, להבין כי יש בעל הבירה, יש מישהו שעשה זאת, שהרי אי אפשר שתהיה המציאות הזאת בלי שמישהו פעל ועשה אותה.

אמנם מיד עולה השאלה על אותו בעל הבירה, איך הוא נמצא ומדוע הוא קיים, שהרי כך אנו שואלים על כל מציאות קיימת, ומתוך כך מגיעים להבין השגה בסיסית במהותו של בורא זה, שהבורא [יתברך שמו] אינו מאותו סוג מציאות המוכרת לנו, שיתכן שהיא לא תהיה, אלא הוא סוג מציאות כזו, שהוא מוכרח להיות ולא יתכן העדרו, שאם לא כן הרי גם הוא נזקק לסיבה קודמת לו. על כן בהכרח שהבורא שפעל את הכל, הוא מציאות כזו שאין שייך לשאול עליו, משום מה הוא קיים, ומי עשה אותו. אלא הוא קיים משום שלא יתכן שהוא לא יהיה קיים, כלומר, הוא “מחוייב המציאות”. גדר האמונה בהשי”ת הוא, שאנו יודעים שבשונה מכל החפצים והנמצאות שאנו מכירים בעולם, שהם ‘אפשרי המציאות’, דהיינו שיתכן שיהיו ויתכן שלא יהיו, כמו כן אנו יודעים ומשוכנעים שיש גם מציאות כזאת, שהיא סוג דבר שלא יתכן שהוא לא יהיה, כלומר הוא דבר שמעצם מהותו הוא מחוייב להיות, ולכן הוא קיים. והוא ה’ יתברך.

מושג זה נקרא בספרים ‘מחוייב המציאות’, והיא ההשגה הנשגבה ביותר בידיעתו יתברך. ואף שיש בדבר זה עומק לאין שיעור, אך מאידך, יסודי הדברים הם ברורים ופשוטים, ובעיון והתבוננות שכלית מסוגל כל איש ישראל להבין זאת. ואין הדבר שייך רק ליודעי נסתרות הבאים בסוד ה’, אלא כל אדם שייך לידיעות יסודיות אלו. ומי שאינו יודע דבר זה, הרי הוא חסר ידיעה חשובה ונשגבה, וכל הכרתו את מציאות ה’ היא שטחית וחסרת בהירות.

אמנם אין אנו בני אנוש מסוגלים להבין ולהשיג מהות המציאות הזאת, כי כל סוגי המציאות המוכרים לנו אין הם מוכרחים להיות, שהרי כל חפץ או אש או רוח, אנו גם יכולים להעלות על דעתינו שלא יהיה. ואין אנו מכירים סוג דבר שהוא מוכרח להיות. אבל אנו מבינים ומשוכנעים שבהכרח יש מציאות כזו ו’יש’ כזה שאין עליו שאלה למה הוא קיים, כי הוא סוג מציאות נשגבה שמעצמו הוא קיים, ולא יתכן שהוא לא יהיה, כלומר הוא ‘מחוייב המציאות’. וזה באמת דבר נפלא ונשגב ומעורר השתאות והתפעלות אצל האדם, כי איננו מסוגלים להשיג מהות דבר זה שהוא מוכרח להיות. אך למרות שאיננו מבינים מהות הדבר הזה, אבל יש לנו ידיעה שכלית שמכריחה אותנו שכך הוא הדבר. והתפעלות זו של העדר תפיסה בעצם מהות המציאות הזאת, היא היא ההכרזה של ‘קדוש קדוש קדוש ה’ צבקות’, וכמו שאמרו בזוהר (פתח אליהו) ‘לית מחשבה תפיסא ביה’.

וזה הסוד הגדול שנתגלה לאברהם אבינו כאשר תהה ושאל מי הוא בעל הבירה, ואז נגלה אליו בעל הבירה, וגילה לו בהתגלות נבואית שהבורא שעומד מאחורי הכל הוא סוג נשגב שמוכרח להיות – ‘מחוייב המציאות’, שנוסף על כל חלקי המציאות המוכרים שהם אינם מחוייבי המציאות, יש גם אחד שהוא מחוייב המציאות.  ולמרות שאין אנו מסוגלים לעמוד על תכונת מהות הדבר שהוא מחוייב המציאות, ואיננו מסוגלים לציירו בדעתינו. אבל זאת נתברר בבהירות גמורה שהוא קיים. השגה נשגבה זו במציאות ה’, היא אשר אנו מבטאים בשם ‘הוי”ה’, דהיינו שהוא יתברך מעצם מהותו הוא דבר קיים והווה לעולם,  בעל הוויה מוחלטת דהיינו ‘מחוייב המציאות’ שאין דבר וסיבה קודמת לו.

[1] . כמו ‘הכוזרי’, ‘עקידת יצחק’, ‘מורה הנבוכים’ ומפרשיו, ‘אור ה” לרב חסדאי קרשקש, שער היחוד בחובות הלבבות, ועוד לבלי מספר וגבול,