ו. יחוד השם

אחד מהדברים שעלינו לדעת אודות ה’ יתברך, הוא עניין אחדותו, כמו שנאמר ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’, בביאור עניין ה’אחדות’ או ה’ייחוד’ נאמרו הרבה שיטות.

א. מפרשי הפשט – אחד באלהותו, שלילת עבודה זרה ואלוהים אחרים.

הפירוש הפשוט, שה’ הוא א-ל אחד, ואין עוד אלוה עמו, והוא לבדו בעל הכח והוא הבורא לבדו בלא שום שיתוף כח אחר. וזו יסוד אמונת ישראל אשר נודעה לאברהם אבינו [“מונותיאיזם”], כי ישנו א-ל אחד בלבד ואין עוד זולתו. ובדומה לפסוקים האמורים שם בפרשת ואתחנן: (דברים ד, לה) ‘אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו’, (שם פסוק לט) ‘וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד’.

וזה לשון ספר החינוך (מצוה תיז) ‘שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות אדון הכל אחד בלי שום שיתוף, שנאמר שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, וזו מצות עשה היא, שורש מצוה זו ידוע, כי זה עיקר אמונת כל בני העולם, והוא העמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו’.

מעבר ובנוסף לדרך הפשט, אין גבול להעמקה בנושא נשגב זה, נציין על קצה המזלג כמה מהדרכים העיקריות בביאור העניין המובאים במפרשים, והם ביאורים רובד למעלה מרובד לפי הסדר.

ועל כך רמזו בגמרא (ברכות יג, ב): ‘תניא, סומכוס אומר: כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו. המפרשים מסבירים שמשמעות העניין ‘להאריך באחד’, כולל בעיקר את העיון וההתעצמות בכוונת האמירה וקבלת עול מלכות שמים עליו, שכן הכוונה ב’אחד’ היא אכן אינסופית ובעלת מעמקים אין חקר.

המכנה המשותף לכל הפירושים ב’אחד’ הוא, שאין להסתפק בידיעה ובהכרה ש’יש אלוקים’, כי אמירה לבד היא מילים בעלמא, ידיעת ה’ בעלת משמעות, דורשת את ההבנה כי ‘אלוקים’ זו מציאות שמעבר להבנה הרגילה, כשאנחנו מבינים שבהכרח יש דבר שהוא סיבה לכל המציאות, עלינו להבין שדבר זה הוא גם בהכרח סוג שונה של ‘מציאות’, ותפיסה זו היא תוכן המצווה של ‘ה’ אחד’ – האמונה בייחוד.

ב. רס”ג – אחד בסוגו ואין דומה לו.

ראשון מסבירי ומגדירי האמונה הישראלית הוא רב סעדיה גאון הכותב (ספר ‘האמונות והדעות’, דבריו גם מובאים בסמ”ג מצות עשה ב ובשל”ה עשרה מאמרות מאמר א)  שהמילה ‘אחד’ אינה באה רק לשלול שאין אלוהים אחרים, אלא גם באה להגדיר את מהות האלוקות שהוא סוג מציאות שאין דומה לה – ‘וזה האחד אינו כשאר האחדים שהמלך הוא אחד בארצו, אבל אינו אחד מכל צדדין כי יש בארצו אנשים שהם אנשים כמותו, ובשאר ארצות יש מלכים כמותו, ואם מלאך מן השמים ירד למטה לארץ הנה המלאך ההוא אחד בארץ, אבל אינו אחד מכל צדדין כי יש בשמים מלאכים כמותו, אבל ה’ אלקינו אינו כך הוא אחד מכל צדדין’.

נראה שמחבר הפיוט ‘אדון עולם’ פירש כך את עניין האחדות – ‘והוא אחד ואין שני, להמשיל לו להחבירה’. והוא על דרך הפסוק (ישעיה מ, כה) ‘ואל מי תדמיוני ואשווה יאמר קדוש’.

ג. רמב”ם – אחד בעצמותו, הבחנה [פילוסופית] בהגדרת האלוקים.

הרמב”ם ב’משנה תורה’ (לכאורה בדומה למה שכתב הרס”ג), מרחיב לבאר את משמעות האחדות, ומדבריו נמצא שבמילת “אחד” נכלל כל עומק פיסגת השגתינו במציאות ה’, שהוא מציאות שאינו גוף, ושהוא הווה קיים שאין לו סוף, מציאות בלתי מושגת במושגי החומר.

וכך כתב בהלכות יסודי התורה (פרק א) ‘יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. וכו’.  ובהלכה ז – ‘אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם, וכו’, והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר, לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה’ אלהינו ה’ אחד’.

לדעת הרמב”ם נכללות במצוות הייחוד כל ההשגות העמוקות של תוארי השלילה, שה’ יתברך אינו בעל גוף ואינו חומר, והוא אין סוף, האחדות גם מחייבת את ההשגות העמוקות שהוא וחכמתו ודעתו אחד, דברים שאין בדעת בן אנוש להשיג עד תכליתם.

המהר”ל מסביר (נתיבות עולם נתיב העבודה פרק ח)  שזה טמון בהוראה ‘להאריך באחד’: כי הדברים שהם אחד הם הרבה, כי יאמר על השמש שהיא אחת, וכן על כמה דברים אומרים על דבר שהוא אחד, ואם יאמר אחד ולא יאריך אין כאן אחדות גמור, ומה שמאריך באחד הוא נותן אל ה’ יתברך אחדות גמור, ולכך צריך להאריך באחד לתת לו אחדות גמור, וכו’.

ד. רמח”ל – אחד בהנהגתו שמנהיג הכל במהלך אחד לכוונה ותכלית אחת.

הרמח”ל בעקבות דרכו הכללית בידיעות האמונה שם את הדגש על עניין ההנהגה האלוקית בעולם שאף היא מתוארת בבחינת ‘אחד’.

וכך הוא כותב (דרך ה’ – חלק ד פרק ד) ענין יחוד מציאותו ית’ ויחוד שליטתו הא’ הנה הוא קריאת השמע, וענינו יחודו ית’ וקבלת עול מלכותו. והענין, כי הבורא ית”ש המציא ברצונו נמצאים שונים עליונים ותחתונים, רוחנים וגשמיים, וסדרם בסדרים שונים, ונתן בחק כל אחד מהם לפעול פעולות ולעשות מעשים להתגלגל בגלגולים ובסיבובים רבים ובדרכים שונים כפי מה שפילגה חכמתו ית’ לכל אחד ואחד. ואמנם הנה הוא ית”ש השרש והסבה היחידית לכלם. וכו’. יש ענינים רבים של ‘רע’ שמתגלגלים וסובבים בעולם, וכו’ וכו’ ויודע בסוף כל הגלגולים כי הוא ית”ש אחד יחיד ומיוחד, והוא סיבב כל המסיבות האלה בדרכיהם לבא אל התכלית האמיתי, שהוא הטוב האמיתי. וממה שנכלל עוד בעומק זה הענין הוא בגילוי אמתת יחודו ית’. וכו’ ושרש כל ביטול הרע והעברתו והקבע כל הבריאה בטוב, הוא גילוי אמתת יחודו ית’. והוא מה שאמר הכתוב, ראו עתה כי אני אני הוא וכו’, ולעתיד לבא יתגלה לגמרי לכל הברואים, כמ”ש, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.

ה. בעלי הסוד ותורת החסידות – כל המציאות היא אחדות ה’ ואין דבר מלבדו כלל.

בספר התניא מובא בשם הבעש”ט, ביאור עמוק בעניין האחדות, והוא שחוץ מהקב”ה אין בעולם שום מציאות אחרת כלל, וכל המציאות אינה אלא גילוי האלוקות כפי שהיא מתלבשת במהויות נאצלות שונות. שיטה זו מובאת בספרים נוספים ביניהם ‘נפש החיים’ לר’ חיים מוולאז’ין.

[בפרקים הבאים, לאחר שנפרט את עניין מלכות ה’, עוד נשוב ונסביר בתוספת הסבר את עניין האחדות].