י. בטחון – לחיות עם מלכות ה’

תפקידו הבסיסי של יהודי, הוא לחיות עם ה’. חיים עם ה’ משמעותם המעשית היא לחיות מתוך מחשבה תמידית וטבעית על הנהגת ה’, כל מה שמתרחש עם האדם, מאורע קטן כגדול, מיוחס אינסטינקטיבית לה’ יתברך.

כך החלה מציאות היהודי בעולם, מני אז שאבי האומה גילה מיהו בעל הבירה, היה הולך תמיד ומפרסם את שמו ורואה בכל עניין את פעולתו, וכך חיו האבות הקדושים, וזו היתה שיחתם ושיחת אמהותיהם ועבדיהם, האמינו בהבטחתו גם כשהדבר התמהמה, וגם כשהיה מופלא ותמוה האמינו בו, סמכו עליו ובטחו בו,  בכל עניין ביקשו מאת ה’ וכאשר הדבר ניתן להם השתחוו והודו לו. כמתואר בתורה במעשה קניית מערת המכפלה, ובמעשה חיפוש הזיווג ליצחק. וכן היה יצחק, וכן יעקב, נודר נדרים בעת צרתו, ובונה בית לה’ בעת ישועתו. זועק בעת חרדתו ומשליך אליו כל דאגותיו. התורה כולה היא כבר דרגה יותר רמה, אולם הכל בא כנדבך נוסף על גבי הדרגה הבסיסית,  התהלכות תמידית עם השי”ת.

הסתמכות והישענות תמידית זו על ה’ היא הנקראת מידת הבטחון, כי כאשר מסתמכים ומקווים אל ה’ חיים בשלווה וברגיעה, מתוך בטחון על השגחתו והנהגתו. ובדבר זה השתבחו האבות במיוחד, כלשון הברכה ‘בעבור אבותינו שבטחו בך’, כי ה’בטחון’ הוא הביטוי העיקרי להתהלכות עם ה’.

בתהילים כל זה מקבל ביטוי חד, כשדוד המלך, מבטא בכל עת את התקשרותו להשי”ת בכל עניין, הוא זועק, מבקש ומתחנן, בכל עת מחסור וצרה, מודה משבח ומהלל בכל עת מנוחה וטובה. ותמיד בוטח וסומך על ה’ שינחהו בדרך טובה ובמעגלי צדק.

זוהי פשטות הכוונה בפסוק (תהילים טז, ח) “שיויתי ה’ לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט’, כלומר כשאני משווה לנגדי את ה’ תמיד, אני בטוח שלא אמוט, ולא יארע לי כל דבר רע. אמנם בשו”ע או”ח סימן א’ מפרש את הפסוק במשמעות של יראה תמידית, אולם פשטות הפסוק הוא כאמור: “כי מימיני בל אמוט”.

וכך מלא התהילים לכל מזמוריו בפסוקי בטחון, בטחון שהיות שה’ מנהיג ומשגיח ואני סומך עליו, לא יארע לי שום דבר רע: (קיח, ו) “ה’ לי לא אירא מה יעשה לי אדם”, (נו, יב) “באלוקים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי”. ואף שהאדם רואה מאורעות של רע ומצוקה, אך כל עוד שהוא דבק במחשבתו עם ה’ לא יגיע כל רע אליו. וכך ביאר בעל ‘חובות הלבבות’ ב’שער הבטחון’, ( פרק א): מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו, כפי יכלתו ודעתו במה שמפיק טובתו. אבל העיקר, אשר בעבורו יהיה הבטחון מן הבוטח, ואם יפקד לא ימצא הבטחון, הוא – שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו, שיקיים מה שאמר, ויעשה מה שערב, ויחשוב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו, שיעשהו נדבה וחסד:

ואמנם החזון איש זיע”א בספר ‘אמונה ובטחון’, כתב שבטחון אינו שיהיה טוב, רק שה’ מנהיג הכל ומשגיח, שהרי עינינו רואות ומי ידע משפטי ה’ וגמוליו. אבל הוא בעצמו מציין שם בהערה שיש שרוח עוז מאת ה’ מבשרת אותו שיהיה טוב והצרה לא תבוא, ומציין את הפסוק (מזמור כז) “ה’ אורי וישעי ממי אירא ה’ מעוז חיי ממי אפחד , אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח”.

אך באמת אין זה רק פסוקים אלו, אלא כל התהילים ממש מלא מזה. וכבר כתבו על כך רבים מגדולי החסידות ושאר גדולים, שאין נכון לבאר כך במידת הבטחון, שכן ידיעת השגחת ה’ בכל עניין ומאורע, הוא ‘אמונה’, ואין זה ‘בטחון’. ואכן בטחון הוא מעלה ומידת חסידות, ואין חיוב גמור להיות דבק במידת הבטחון, רק שכאשר האדם דבק בה’ הוא זוכה להשגחה מיוחדת ונפרדת שלא יארע לו כל רע. אלא שה’חזון איש’ מדבר אודות מעלת הבטחון המחוייבת אצל כל אדם,

וב’משך חכמה’ (דברים י, כ) כתב שזוהי מצוות “ובו תדבק”,  ולשיטתו היא מצוות הבטחון – ‘והיא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כל אחד לפי ערכו, וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו (ירמיה יז, ה), ודוד בכל תהלותיו אחז בה בד’ בטחתי כו’ ישראל בטח בה’ (קטו, ט), כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי”ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט, ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך. כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה’.