ביאור נוסח הברכה

• אתה גבור לעולם ה’ מחיה מתים אתה רב להושיע

כפי שביארנו, הרי אף שנושא הברכה הוא ‘גבורות’, והפתיחה היא ‘אתה גבור’, אולם למעשה פרטי הברכה עוסקים בפעולות ה’ וחסדיו וטובותיו עם הנבראים, שאלו הם גבורותיו האמיתיות.

וזה לשון המהר”ל (גבורות ה’ פרק עא) ‘ודבר זה ידוע בכמה מקומות שכל דבר שהוא בא מעולם העליון לתחתונים, בא במדת הדין, והוא נרמז בברכת אתה גבור לעולם ה’, מחיה מתים, מכלכל חיים בחסד. כי אף שהוא מפרנס אותם בחסד, מכל מקום כאשר נתגלה בעולם, באה הפרנסה בדין, לכך נקבע בברכת אתה גבור, וידוע הוא שכל התגלות לפועל הוא בדין, וזה מפני שכל יציאה לפועל הוא שינוי, וכל שינוי צריך אל זה כח וחוזק המשנה הדבר, וכל כח וחוזק הוא במדת הדין, ודבר זה הוא ידוע לחכמים’.

וכפי שכבר הזכרנו מה שכתב בספה”ק ‘ראשית חכמה’ (תוצאות חיים אות ר’) בביאור עניין הברכה: ‘מחיה מתים אתה לפי שלפעמים לקלקול מעשי התחתונים הדין מתגבר והכעס מתרבה, על כן אמר שהקב”ה כובש כעסו ברחמיו כגבור הכובש יצרו ורצונו, כי זהו הגבור האמיתי, ואפילו אותם שלרוע מעשיהם הם השובים כמתים, הוא מוריד עליהם טל הסדיו ומחיה אותם.

וזהו ביאור המשך הפתיחה: ‘מחיה מתים אתה’, כי כל החסדים והטובות הנמנים להלן, הם במידת מה בבחינה של מחיה מתים, כלומר התגברות על המניעות והקטרוגים.

יש לציין את פירושו של ‘ספר המנהגות’ שמבאר שמחיה מתים הראשון שנזכר בברכה מכוון כלפי ‘אותם שהיה בכח מזלם שימותו ביד אויביהם, והקב”ה מנצח מזלם ומושיעם מידם, והרי הוא כאלו החיה אותם’! וגם פירוש זה מתאים ביותר עם עניינה הכולל של הברכה, והכל הולך למקום אחד.

ועל כך אומרים ‘רב להושיע’, כלומר שאע”פ שישנם קטרוגים ומניעות שונות מלהיטיב לבריות, אולם יד ה’ לא תקצר להתגבר עליהם ולהושיע לנו בכל מיני דרכים.

• משיב הרוח ומוריד הגשם

כתב רש”י (תענית ג, א ד”ה ‘לפי שאין נעצרין’): ‘והאי דאמרינן בתפלה משיב הרוח ומוריד הגשם לאו משום חיוב, אלא חוק גשם הוא מזכיר, דטל ורוחות מועילות לארץ לתקנה ולנגבה, כדבסמוך זיקא דבתר מיטרא כמיטרא’.  כלומר שאף שאין חיוב להזכיר את הרוח, מפני שהרוחות קבועים תמיד, אולם כיון שכך הוא סדר הדברים שהגשמים באים יחד עם הרוח, מזכירים גם את הרוח כיון שיש בזה שבח, שיש בהם תועלת לגשמים.

ב’ספר המנהגות’ מבאר שמוריד הגשם נחשב ‘גבורה’, בפשטות, מפני שפעמים באים בזעף שמפיל ומשבר האילנות. וב’אבודרהם’ מבאר שהגבורה שניכרת בירידת הגשם היא שכל טיפה וטיפה יורדת ממקום גבוה, ואין הרוח מפזרתן אלא יורדין למקום שהקב”ה חפץ, וזאת היא גבורה שאין כמוה.

• מוריד הטל

‘מוריד הטל’ לא נזכר בגמרא אולם מופיע בנוסחי הגאונים וסידורי הראשונים, ברם, מנהג אשכנז הקדמון היה שבימות החמה כשאין אומרים ‘משיב הרוח ומוריד הגשם’ לא הזכירו דבר, אלא אמרו ‘רב להושיע – מכלכל חיים בחסד וכו” אולם המנהג הרווח הוא גם בנוסחי אשכנז שכאשר אין אומרים ‘משיב הרוח ומוריד הגשם’ אומרים ‘מוריד הטל’. ויש כמה קהילות (נוסח הספרדים הקדמון, נוסח הגר”א וכן מנהג דינוב מונקאטש צאנז-קלויזנבורג) שבימות החמה אומרים ‘משיב הרוח ומוריד הטל’, וכן משמע מנוסח הפיוט של תפילת טל, שהוא פיוט קדמון מ’הקליר’.

מקור העניין הוא בגמרא (תענית ג, א): ‘תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר, מאי טעמא אמר רבי חנינא לפי שאין נעצרין, וטל מנלן דלא מיעצר, דכתיב ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי ה’ אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, וכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה, ואילו טל לא קאמר ליה מאי טעמא משום דלא מיעצר’.

ומפרש רש”י: לפי שאינן נעצרין – ‘שאלמלא הן אין העולם מתקיים’.

ובירושלמי מובא: (ברכות פ”ה ה”א) ‘ר’ יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש בשעה שעשה אברהם זקינך רצוני נשבעתי לו שאיני זז טל מבניו לעולם, מה טעם (תהילים קי, ג) ‘לך טל ילדותך’, וכתיב בתריה ‘נשבע ה’ ולא ינחם”. [אגדה זו אנו מזכירים בפיוט לתפילת טל ביום א’ דפסח בברכת מגן אברהם: ‘בדעתו אביעה חידות וכו’ אות ילדות טל להגן לתולדות’].

לפי דברי הגמרא מתפרשים כל המנהגים ביחס לטל, שכיון שהטל אינו פוסק לעולם, ניתן להזכירו תמיד, אך אפשר שלא להזכירו כפי שאין מזכירים בברכה שאר ענייני העולם הקבועים. גם הזכרת הרוח אצל אלו הנוהגים בימות החמה, יסודה בהמשך דברי הגמרא שם, שאין הרוחות נעצרות (ג, ב) ‘רוחות מנא לן דלא מיעצרי, אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה’, מאי קאמר להו, וכו’, אלא הכי קאמר כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל’.

ב’אבודרהם’ כתב: ‘ובימות החמה שאין מזכירין גבורות גשמים מזכירין טל, וטל ג”כ נקרא תחיה, על שם שיחיו המתים בטל, שנאמר (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך. וגם בירידת הטל יש גבורה גדולה שהוא יורד בכל יום ואינו נמנע’.

• מכלכל חיים בחסד – מחיה מתים ברחמים רבים

רצף הדברים מורה על מגמת מתקני התפלה, שבאו לשבח על פעולות ה’ עם הנבראים כיצד הוא מחיה את הנבראים בכל זמן ועת, כי גם אלו שחיים ה’ הוא המחיה אותם תדיר, בזה שמכלכל ומספיק להם צרכיהם בחסד תמידי, ועל ידי כך ממשיך את חייהם, וכבר החל להזכיר דבר זה ב’מוריד הגשם’, אלא שמוסיף עוד ‘מכלכל חיים בחסד’, שה’ מספק ומכלכל אף את שאר צרכי החיים [וכמו שאנו אומרים ב’נשמת’: ‘ברעב זנתנו, ובשבע כלכלתנו’, מה שמלמדנו ש’כלכלה’ הוא כל הצרכים בהרחבה], וגם אלו שכבר מתו, יעניק להם ה’ חיים חדשים. ואלו שכשלו או חלו, ה’ סומך נפילתם, ורופא למחלתם.

והדגישו שמכלכל חיים הוא “בחסד”, שבנתינת המזון ניכר חסדו, כלשון הכתוב (תהילים קלו) “נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו”, ואמרו חז”ל (פסחים קיח, א) ‘ולמה נקרא שמו הלל הגדול אמר רבי יוחנן מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה’. ובראשונים (ספר המנהגות, אבודרהם) כתבו שהחסד ניכר בתדירות שנצרך בכלכלת החיים: ‘שאם יעשה אדם מלבוש אחד יהנה ממנו שנה או שנתים, והמזון מעת לעת’.

ומה שנקט במכלכל חיים לשון ‘חסד’ ובמחיה מתים נקט לשון ‘רחמים רבים’, מפרש ב’עיון תפילה’ (סידור ‘אוצר התפלות’): ברחמים רבים, כי החיים על ידי כל תחנתם ותפלתם הס נזונים בחן בחסד וברחמים (כלשון הברכה בברכת המזון), אבל המתים שאינם יכולים להתפלל ולהתחנן עוד, לא יספיק להם לא חן ולא חסד ולא רחמים להחיותם, אבל צריכים ל”רחמים רבים”.

277-אוצרות-בן-מלך-ניצבים-וילך

• סדר השבחים: מכלכל חיים, מחיה מתים, סומך נופלים וכו’

מאחר שעיקר הברכה עוסקת בחסד העצום עם הנבראים של תחיית המתים, אומרים שגם עד התחיה מרבה לעשות חסדיו עם הנבראים, וזה לשון ‘בית אלוקים’ למבי”ט (שער היסודות פרק נד): ‘וכן על מה שאמר מחיה מתים ברחמים רבים אמר סומך ורופא ומתיר, כיון שהוא מחיה המתים ועתיד להחיות אותם, אינו מניח אותם ליפול כי הוא סומכם, ואם יפלו בעוונם בחולי או ביסורים רופא ומחיה אותם’.

סדר שבחי פעולות ה’ וחסדיו עם הנבראים מופיע כמה פעמים בסדרי התפלות, ומקורו לכאורה מיוסד על הפסוק ב’הללויה הללי נפשי את ה” (תהילים קמו, ז) “עושה משפט לעשוקים, נתן לחם לרעבים, ה’ מתיר אסורים. ה’ פקח עורים, ה’ זוקף כפופים, ה’ אוהב צדיקים”.

ו’לחם לרעבים’ אנו מזכירים כאן בתחילה ב’מכלכל חיים בחסד’, ‘סומך נופלים’ לא נזכר שם בהללויה, אבל הוא נזכר באשרי יחד עם ‘זוקף כפופים’: ‘סומך ה’ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים’. ופשוט ש’סומך נופלים’ הוא שבח עדיף, כי נופל מוכה יותר מכפוף, וה’ סומכו, ובכלל מאתיים מנה.

‘רופא חולים’ אינו נזכר באותו פסוק שבהללויה, ואולי הוא חלף ‘פוקח עורים’ הנזכר שם, כי רופא חולים הוא שבח יותר כולל. וב’רוקח’ כתב שמיוסד על הפסוק בהאזינו: (דברים לב, לט), “אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא” כלומר ששם אנו מוצאים שנסמך רפואת חולים לתחיית המתים, ותיקן סמיכת נופלים בין ממית לרופא, שסומך הנופלים המתים ברוחו, ומרפאם לאחר מיכן בפני כל הבריות. ‘מתיר אסורים’ הוא השבח שמובא כלשונו במזמור שם.

בהללויה הנושא הוא שה’ הוא הקובע והמחליט, ולכן מזכיר משפט לעשוקים, לחם לרעבים, מתיר אסורים. פוקח עורים, זוקף כפופים. אולם כאן באתה גבור הדגש הוא יותר על רחמי ה’ שמסדר את העניינים לכל המוכים: מחיה מתים, סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים.

ועיין ב’בן איש חי’ (שנה ראשונה פרשת בשלח סעיף יג) שמביא ביאור מספרי סוד מדוע לא הזכירו כאן בברכת אתה גבור רק ארבעה לשונות של שבח אלו, ולא אמרו שאר שבחים של פוקח עורים וזוקף כפופים וכיוצא בזה.

עוד מקום שמזכירים שבחים אלו הוא ב’נשמת’, ותחילה מוסיפים שם שני דברים שמתקשרים לכך שה’ לא ינום ולא יישן, ‘המעורר ישנים והמקיץ נרדמים’. ואחר כך מזכירים שבח מיוחד שנזכר רק שם, ‘ומשיח אלמים’ ואולי מפני שהנושא בנשמת הוא להודות ולשבח להקב”ה, מקדימים שה’ הוא הנותן את האפשרות לפתוח את הפה בכלל, והמתיר אסורים והסומך נופלים והזוקף כפופים. בזה דומה לגמרי לברכת אתה גבור, אלא שבנשמת מזכיר את שניהם גם סומך וגם זוקף, כדי להרבות ולפרט בשבחי השי”ת.

בברכות השחר אנו גם מוצאים שאנו נותנים שבח על עניינים אלו, אלא ששם הנושא הוא הדברים שמתחדשים אצל כל אדם כל יום, ולכן מזכירים פוקח עורים, מלביש ערומים. מתיר אסורים. זוקף כפופים. [אבל רופא חולים ולחם לרעבים לא שייך לסדר זה. ויש להם ברכות נפרדות, באשר יצר ‘רופא כל בשר’, וברהמ”ז מודים על הלחם].

• מתיר אסורים – יולדת

יש מפרשים (פרישה על טור או”ח סימן קיד, מהר”ל באר הגולה אות ו) שב’מתיר אסורים’ הכוונה היא לחסדי ה’ בלידה, שהעובר איבריו מקופלים והוא כאסיר במסגר, והקב”ה פותח מאסרו לסוף ירחיו ומוציאו בפלא לאויר העולם. והוא מעניין הברכה, שכשם שמחיה את המתים, הוא גם מחיה את הנולדים בתחילה. שכן ‘חיה’ היא אחד מהמפתחות שביד הקב”ה ולא נמסרו לשליח, שעליהם נתקנה ברכה זו. וכתב הפרישה שם שעל כן אומרים בברית מילה הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו, כי האסור שיצא ממאסרו הוא מארבעה שצריכים להודות.

וב’ראב”ן’ (ברכות סימן רד) פירש שכל החסדים הנמנים בברכה מכוונים ללידה: ‘ועל שם מפתח של חיה יסד מחיה מתים ברחמים רבים, הם העוברים שבמעי אמם שנותן בהם רוח ומחיה אותם, וכתב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ברחמים רבים, ועל שם שהמעוברת חולה, סמך לה סומך נופלים למשכב, ורופא חולים, ומתיר העובר שאסור במעי אמו, ומוציאו לאויר העולם’.

• ומקיים אמונתו לישני עפר

מקור ביטוי זה הוא בפסוק בדניאל שהוא אחד המקורות המפורשים לתחיית המתים בתנ”ך (דניאל יב, ב) “ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה ל.. וכו'”. וקורא הכתוב למתים בלשון “ישֵנים” בלבד, כיון שהם מעותדים להקיץ בזמן שיעלה הרצון לפני ה’ להחיות את המתים.

ומבאר באבודרהם: ‘כלומר כשם שמקיים אמונתו עם החיים ומרפא אותם כך עתיד לקיים עם המתים. [ויש מפרשים ומקיים אמונתו לישיני עפר שמזכיר השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב שנקראו ישיני עפר והראשון עיקר].

ויש שפירש (‘בית אלוקים’ למבי”ט שער היסודות פרק נד) ש’ישני עפר’ הם האבות, ומוסב על האמור תחילה סומך, ורופא, ומתיר, שכל זה מפני שבא לקיים אמונתו לישני עפר שהם האבות אשר קיים והבטיח להם בקיום זרעם.

• מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך

כיון שענייני גבורות בכללות שייכים גם אצל בשר ודם, נצרכת ההדגשה בברכה שגבורות ה’ הם מסוג אחר לגמרי, ואין כלל מה להשוות,  ומיוסד על לשונות המקרא: (שמות טו, יא) “מי כמכה באלים ה’ מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עשה פלא”. (תהילים לה, י) “כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך מציל עני מחזק וגו'”. (ישעיה מ, יח) “ואל מי תדמיון א-ל ומה דמות תערכו לו”. (שם מ, כה) “ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש”.

ובספר בית אלוקים מבאר שהוא בא כהמשך לאמירת ‘ומקיים אמונתו לישני עפר’, כלומר שהוא מקיים אמונתו, אף על פי שהוא בעל גבורות ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל.

• מלך ממית ומחיה

על יסוד הפסוק בפרשת האזינו (דברים לב, לט) “אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא”, ובפרק חלק למדו ממנו מקור לתחיית המתים (סנהדרין צא, ב): ‘רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה, וכתיב מחצתי ואני ארפא, אמר הקדוש ברוך הוא מה שאני ממית אני מחיה, והדר מה שמחצתי ואני ארפא, תנו רבנן אני אמית ואחיה יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג, תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא, מה מחיצה ורפואה באחד, אף מיתה וחיים באחד, מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

לשון זה מופיע גם בתפילת חנה (שמואל א’ ב, ו) “ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל”. שהמשך הפסוקים שם הוא (שם ב, ז) “ה’ מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם”. הנושא המדובר שם הוא אפוא תוכן עניינה של ברכה זו – שליטת ה’ במצבי החיים השונים.

• ומצמיח ישועה

ומצמיח ישועה – באבודרהם מציין לפסוק (ישעיה סא, יא) “יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים”. הביטוי צמיחת צדקה יש כמה פעמים בתנ”ך, אולם יש פסוק יותר דומה בו מוזכרת צמיחה גם בקשר לישע (ישעיה מה, ח) “תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה’ בראתיו”. ההסבר לייחודיות התאמת לשון צמיחה לישועה, מפני שצמיחה היא תהליך הדרגתי ויחד עם זאת עקבי, ויש פעולות ה’ הבאות בבת אחת כמו תחיית המתים וכן רפואת חולים שאין עת להמתין לצמיחה איטית, אולם בישועה הכללית אנו צריכים שתהיה איתנה ומבוססת, ולשם כך אנו מוכנים להמתין עד שהיא תצמח ותהיה ישועה מלאה וסופית.

ונאמן אתה להחיות מתים. כלומר ומעתה יש להאמין שאתה מחיה המתים. בא”י מחיה המתים. אמרי’ במדרש (מד”ת לא) אמונים נוצר ה’ אלו שאומרים אמן באמונה אומר שליח צבור מחיה המתים והם עונים אמן ועדיין לא ראו תחיית המתים אומר גואל ישראל והם עונין אמן ועדיין לא נגאלו ואף על פי שנגאלו הרי חזרו ונשתעבדו, אומר בונה ירושלים והם עונין אמן אף על פי שעדיין היא בחורבנה הוי אמונם נוצר ה’.

בחסד ובלא צדקת +ולא בצדקת+ הבריות. מחיה מתים ברחמים רבים כלל או נאמ’ מחיה התבואה שהיא תחת הארץ במטר שמוריד.