פרק מבוא – למה תוקעין

פתיחה למבוא – למה תוקעין?

המפרשים עוסקים בטעמי תקיעת שופר

יום א’ בתשרי, ראש השנה, היום שלמדנו מפי רבותינו ומפי כתבם על גודל משמעותו, תוקף קדושתו ועוצם נוראותו. הנה בתורה שבכתב כל עניינו מסתכם בפסוקים בודדים אלו:

‘וידבר ה’ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש. כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה” (ויקרא כג, כג-כד).

ובפרשת המוספין – ‘ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם’ (במדבר כט).

והעולה מפשט הכתוב שעיקר מהות עניינו של ‘ראש-השנה’, הוא מצוות התרועה, ועל שמו נקרא היו”ט ‘יום תרועה’. ובגמרא למדו במידות הדרש של גזירה שוה, שתרועה זאת שציוה הכתוב היא דווקא בשופר, ומהמקראות עולה שכל קביעת היום כמקרא קודש ועשייתו כיו”ט, נובעת ממה שיום זה מיועד לזכרון תרועה ויום תרועה.

הדרך לרדת למהות תוכנו של ראש השנה, היא אפוא על ידי ביאור עניינה של התרועה, ולשם מה היא באה. וכמו שכתב הרמב”ן: ‘ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קודש כלל’ (ויקרא שם).

ואמנם בגמרא אמרו (ר”ה טז, א): ‘אמר רבי יצחק למה תוקעין בר”ה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, [אלא למה מריעין, למה מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו’]’.

אך עם זאת, עמדו כל הראשונים והאחרונים ודרשו טעמים בתקיעת שופר. ואפילו הרמב”ם כתב (הלכות תשובה פ”ג ה”ז): ‘אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו וכו’. והרס”ג כתב עשרה טעמים לתקיעת שופר (מובא באבודרהם סדר תפלות ר”ה).

כי אין מבקשים ‘למה תוקעין’, אלא מה היא התקיעה. מהו תוכן ומשמעות התרועה והתקיעה[1]. וכן כתב שם הריטב”א על ‘למה תוקעין’: ‘פירוש וליכא למימר דבעי טעם התקיעות, דהא פירשו רבי עקיבא, וקרא נמי ‘זכרון תרועה’, כי התרועה לזכרון, כדברי רבי עקיבא, וכו’. וכן אמרו בגמרא בפשטות: ‘שופר לזכרון הוא’ (ר”ה כו.), וכן כתב הרשב”א בתשובות דתקיעת שופר הוא לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים (ח”א סימן קכו)[2].

וברמב”ן על התורה שם נתפרשו הדברים יותר – ‘אבל ‘זכרון תרועה’, כמו ‘יום תרועה יהיה לכם’, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן (במדבר י) ‘ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם’.

מבואר בדברי הראשונים שהתורה פירשה טעם התרועה, שהיא באה להזכירנו לפני ה’, והיינו ‘זכרון תרועה’ כלומר יום של זכרון של עם ישראל לפני ה’ הנפעל על ידי התרועה. אלא שיש לבאר ולהבין זאת.

רבים הספרים העוסקים בטעמי וכוונת תקיעת שופר, וכדאיתא בזוהר דהא כתיב “יודעי תרועה” ולא תוקעי תרועה (ח”ג יח, ב, קמט, ב, רלא, ב). אין זה רק בירור רעיון בתורה, אלא זה שלימות בקיום המצוה. פנים אחרות יש לתרועה של כבוד ורוממות ושמחה, ופנים אחרות יש לתרועה של חרדה. נוסף לזאת, בהיות שמצוה זו היא עיקרו של יום, הגורמת לקביעתו כמקרא קודש ויו”ט, נמצא שתוכן המצוה ואופי עבודתה, קובעת את אופי עבודת היום כולו, ואת כלל צורת עמידתנו לפני ה’ במועד זה.

ובמדרשים ובספה”ק רבו עד למאד הדרושים והרעיונות אודות ר”ה ותקיעת שופר, אמנם יש לבור בדברים, ולדעת מה נאמר רק כפנינים ואמרות לחיזוק והתעוררות למקומם ולשעתם, ומה הוא עיקר ותוכן המצוה, פשוטם של מקראות, ויסודי הבנת חז”ל על פי פשט.

כמו בעניינים רבים, הדרך להגיע אל התשובה הברורה היא על ידי העיון בהלכות ובסוגיות המצווה.

מלכיות זכרונות ושופרות – תוכן וכוונת תקיעת שופר

ואחר העיון ניווכח לראות שבמצוות שופר, טעמה וכוונתה אינם עניין רק למבקשי טעמי המצוות, כי מצינו בחז”ל שלא זו בלבד שגילו לנו והורונו להדיא את טעם ומשמעות התקיעה, אלא הם קבעו שכל אחד ואחד יעסוק בתוכן וכוונת המצוה, ואף יאמר אותה בפיו בפירוט רב ומלא.

כי הנה תיקנו חכמים להוסיף בתפילת מוסף של ראש השנה שלש ברכות ‘מלכיות, זכרונות, ושופרות’, והיא תקנה קדומה, כמו שאמרו במשנה (ראש השנה לב, א) – ‘סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכו’, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים’. ולא מצינו דוגמתו בשאר מועדי השנה, שיתקנו ברכות על עניינו המסויים של היום.

ועלה בידינו בעז”ה – כפי שנוכיח בהמשך המאמר – כי שלושת הברכות ‘מלכיות’ ‘זכרונות’ ‘שופרות’, הם הם תוכן ופירוש וכוונת תקיעת שופר. שכך תיקנו חכמים, שיחד עם תקיעת שופר נוציא עניינה מפינו ונבאר מהותה בארשת שפתינו, על ידי אמירת שלושת ברכות אלו בתפילה.

[בפרקים הבאים נבאר כל אחד מהברכות, ‘מלכיות, זכרונות, שופרות’ מה הוא תוכנו המדוייק וכיצד הוא ‘מבאר’ את תקיעת השופר, מה הוא ‘מלכיות’, מה הם ‘זכרונות’, ומה זה ‘שופרות’, ומניין למדו והוכיחו חז”ל שכל אחד מאלו נכלל בשופר. וגם כיצד אנו מביעים כל אחד מאלו במעשה תקיעת שופר. ואחר כך יתבאר כיצד כוונות אלו יש בהם הסגולה שניזכר לטובה לפני ה’, ולהפוך את מידת הדין למידת הרחמים].

וזה החילונו בעזהשי”ת:

       א.       מלכיות זכרונות שופרות – ברכות התקיעות

מקורם של ברכות מלכיות זכרונות ושופרות

והנה ראשית דבר צריך להבין מה מקור חובת ברכות אלו מלכיות זכרונות שופרות, ועבור איזה כוונה תקנום.

עיין בגמרא (ר”ה לב, א) שלמדו אמירת ברכות אלו מדרשת הפסוקים:  ‘תנו רבנן מנין שאומרים אבות וכו’ ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, רבי אליעזר אומר דכתיב (ויקרא כג) ‘שבתון זכרון תרועה מקרא קדש’, וכו’. זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, וכו’. מנין שאומרים מלכיות תניא רבי אומר (ויקרא שם) אני ה’ א-להיכם ובחדש השביעי’ – זו מלכות. רבי יוסי בר יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר (במדבר י) ‘והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם’ שאין תלמוד לומר ‘אני ה’ א-להיכם’, ומה תלמוד לומר אני ה’ א-להיכם, זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות, יהיו מלכיות עמהן’.

[מחלוקת דורשים זו מובאת גם בספרא (תורת כהנים אמור פרשתא יא)].

ועיין עוד בספרי (פרשת בהעלותך פיסקא יט) שמובאת דרשא נוספת – ‘אני ה’ א-להיכם. למה נאמר, לפי שהוא אומר ‘דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בחודש השביעי’, אבל מלכות לא שמענו ת”ל (במדבר כג) ה’ א-להיו עמו ותרועת מלך בו. זה שופרות ומלכיות. ר’ נתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות. והיו לכם לזכרון זה זכרונות. אני ה’ א‑להיכם זה מלכיות’.

מלכויות זכרונות שופרות מדאורייתא או מדרבנן

לכאורה כל עיקר הדיון אודות מקור הילפותא במקראות לאמירת מלכיות זכרונות שופרות הוא תמוה וצריך ביאור, שהרי הברכות הם מדרבנן, ובפירוש אמרו בברייתא (ראש השנה לד, ב): ‘ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין, כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא הא דאורייתא, הא דרבנן, לא צריכא דאף על גב דהא ודאי והא ספק’.

הרי מפורש שהברכות הן דרבנן, ואם כן צריך ביאור מדוע ביקשו ילפותות ומקור בתורה לאמירתן.

עוד צריך ביאור לשון הגמרא (שם לב, א) על אמירת ברכות אלו “רחמנא אמר אידכר”.

וכבר התעוררו לקושי זה, בראשונים כאן, בר”ן וברשב”א. וזה לשון הרשב”א (על הגמרא שם) – ‘הא דאקשינן למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר. תמיה לי מאי קאמר, דהא כל הני ברכות מדרבנן נינהו, וכדאמרינן בשילהי פרקין וכו’ הולכים למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא תקיעות דאוריתא ברכות דרבנן, א”כ מאי קאמר רחמנא אמר אדכר, שפיר קאמר להו ר’ עקיבא למה תקנו לומר מלכיות, כיון שאינו תוקע בהן’.

וכתב – ‘ונראה לי דמשום שראו חכמים לומר מלכיות זכרונות ושופרות ואסמכינהו אקרא דכך אמרינן בסמוך, עשאום כאלו מן התורה, ובפ”ק (טז, א) נמי אמרו: אמר הקב”ה וכו’ אמרו לפני מלכיות וכו’, עשאום כאילו נצטוו בכך’.

הרשב”א בסוף דבריו מצטט את דברי הגמרא המציינת ברייתא בביאור טעם אמירתם – (ראש השנה טז, א,  ושם לד, ב) ‘תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא וכו’. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר’.

נראה שגירסת הרשב”א היתה ‘אמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות וכו’.

ועיין בריטב”א שם (ר”ה טז, א) – ‘והא דקאמר אמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות, משום דאע”ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ”מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון, ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז”ל בספרא מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה’ אלהיכם, שאין ת”ל אני ה’ אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות, ומהכא סמכו רבנן[3] לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני רבי עקיבא שאמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו”.

משמעויות ש’מלכויות זכרונות שופרות’ הם מן התורה

ובספר ‘יום תרועה’ (לב, א) הפליג מאד בשיטתו, ומדייק מלשון הגמרא ‘רחמנא אמר אידכר’ שברכות מלכיות זכרונות שופרות הם מן התורה וגדרם ממש ‘מדאורייתא’, ומה שאמרו שהם מדרבנן, דחק לפרש שהכוונה שהם מדרשות ואינם מפורשים כמו התקיעות.

ואמנם רוב הראשונים כתבו להדיא שהברכות מדרבנן, אכן באמת מדברי רש”י בכמה מקומות משמע שעניין מלכיות זכרונות ושופרות הם מן התורה.

עיין ברש”י על התורה בפרשת אמור (ויקרא לג, ) שכתב: ‘זכרון תרועה – ‘פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל[4]‘. והשיג עליו הרמב”ן שם – ‘אבל כל זה אסמכתא מדבריהם, ומפורש אמרו (שם לד:) הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן, וכו”.

ובהמשך נביא עוד מדברי רש”י על הש”ס בכמה מקומות, שלכאורה נקט להדיא שמלכיות זכרונות ושופרות הם מן התורה.

הקשר בין מלכיות זכרונות שופרות לתקיעת שופר

מלבד חובת אמירת הברכות הללו, תיקנו חכמים שאמירתם תהיה משולבת במצוות תקיעת שופר, שאחרי כל ברכה מהם תוקעים סדר תקיעות. כמו שאמרו במשנה (ראש השנה לב, א) – ‘סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי רבי יוחנן בן נורי, אמר לו רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים’.

ודבר זה צריך טעמא רבה, מדוע צריך לחזור ולתקוע על כל ברכה וברכה. הנה על תקיעות דמיושב ודמעומד, כבר שאל רבי יצחק בגמרא – ‘למה תוקעין ומריעין כשהן יושבים ותוקעים ומריעים כשהן עומדים’. והרי יש לנו להקדים ולשאול שאלה זו על עיקר מצוות תקיעות, למה תוקעין וחוזרין ותוקעין שלש פעמים למלכיות לזכרונות ולשופרות.

שלושת התקיעות שמדאורייתא – כנגד מלכיות זכרונות ושופרות

והנה עיקר המצוה של תקיעת שופר מדאורייתא היא לתקוע בסדר של ג’ פעמים, כמו שמפורש במשנה ‘סדר תקיעות שלש של שלש שלש’. (ר”ה לג, ב) כלומר שלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה. [ונלמד הדבר בדרשות שם בסוגיא (לד, ב) ‘ומנין לשלש של שלש שלש תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה’. וברש”י – ‘תלמוד לומר – תרועה תלתא זימני, לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה’.]

והנה רש”י כאשר בא לבאר מה הם שלשת סדרי התקיעות הללו, כתב: “אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות”. וכן כתב רש”י בהמשך בפירוש הברייתא “עבדינן תלתא זימני, למלכיות חדא, ולזכרונות חדא, ולשופרות חדא”. הרי כתב רש”י שיש מן התורה מלכיות זכרונות ושופרות, ועל זה ציוותה תורה לתקוע שלשה פעמים.

והיה אפשר לדחוק כי רש”י רק נתכון לבאר אימתי תוקעים את ג’ הסדרים. אך לא מסתבר כן, כי כתב כך גם לגבי המשנה (ר”ה לד, ב) “מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר וכו'” וכתב רש”י – מי שברך – התפלל תפילת המוספין ובירך תשעה ברכות, תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים, תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות, וכן בשביל זכרונות, וכן בשביל שופרות’. והנה שם הרי הנידון הוא באופן שאינו תוקע על סדר הברכות, כיון שכבר בירך בלא שופר, שבדיעבד חוזר ותוקע ג’ פעמים בזה אחר זה, ובכל זאת כתב רש”י שתוקע בשביל מלכיות זכרונות ושופרות.

ובכן מוכח מדברי רש”י שעיקר יסוד המצוה שגזרה תורה לתקוע בסדר של ג’ פעמים הוא משום מלכיות זכרונות ושופרות. ואפילו כשתוקע שלא על סדר אמירת הברכות, אזי תוקע את שלשת הסדרים ‘עבור’ – מלכיות זכרונות ושופרות, משמע שעצם מצוות התקיעות לתקוע שלש סדרים, שזה להדיא מדאורייתא, הוא מטעם שצריך לתקוע למלכיות זכרונות ושופרות, ולכאורה הדבר סותר למה שנתבאר לעיל שכל הברכות אינם אלא מדרבנן.

[ובהמשך הסוגיא (לד, א) איתא למ”ד ששלש פעמים הם רק מדרבנן. וכתב רש”י שם “סופרים אמרוה כדי להשוות מלכיות וזכרונות ושופרות לתקיעותיהן”. וגם לפי שיטה זו נמצא שעיקר התקנה של שלש פעמים בתקיעות הוא משום מלכיות זכרונות ושופרות, וצריך להבין למה ראו צורך להשוות התקיעות ל’מלכיות זכרונות ושופרות’.]

וגם לולי דברי רש”י, עכ”פ הדבר צריך ביאור, כאמור, למה סידרו חכמים לחלק את שלושת סדרי התקיעות דילפינן מן התורה, על פני שלש ברכות אלו – מלכיות זכרונות ושופרות.

וגם לשון המשנה הנזכרת (לד, ב) “מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע כו’ שלשה פעמים” משמע שהוצרכו לחדש דאף שכבר בירך (ברכות מלכיות זכרונות שופרות) בלי שופר, אין צריך לחזור ולברך יחד עם התקיעות[5], כיון שכבר יצא ידי חובת ברכות בפני עצמן. נמצא דבעינן לאשמועינן האי מילתא שבדיעבד אין הברכות והתקיעות מעכבים זה את זה, וכמו שנתבאר בתוס’ (לג: ד”ה שיעור) וברא”ש[6], והרי זה משום שביסוד תקנתם הברכות מאוחדות עם סדרי התקיעות.

הנה מבואר מכל אלו ששלושת סדרי התקיעות שחייבים לתקוע מן התורה קשורים בקשר איתן בברכות מלכיות זכרונות ושופרות.

סדר ברכות – ברכות של תקיעות ולא סדר תפילת מוסף

ונציין בזה עוד ראיות והוכחות לכך שברכות מלכיות זכרונות ושופרות הם קשורות בעצמותם למצוות תקיעת שופר.

איתא בראשונים, הר”ן (ר”ה ט, א בדפי הרי”ף) ועוד, כי בזמן אנשי כנה”ג והתנאים הראשונים קיימו את מצוות התקיעה בעת תפילת שחרית, ואז גם ברכות מלכיות זכרונות שופרות נאמרו בשחרית. הרי שהם ברכות של תקיעות, ואין להם שייכות דווקא למוסף של ראש השנה.

ובמלחמות (ר”ה י, ב בדפי הרי”ף) – ‘שהברכות מעיקרן בתקיעות תקנו אותן, כדמייתינן עלה בגמרא כדרבא ‘אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות ובמה בשופר’, [עיין שם שמבאר את המימרא דרבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין וכו’, ‘הכי קאמר למה הנהיגו חכמים באותן תקיעות ראשונות, ולא פטרו עצמן בתקיעות שעל סדר הברכות שהן עליהם חובה, ואינן יכולין לפטור עצמן מהן, כדי לערבב את השטן’.

וכמו כן ‘בעל המאור’ (שם י, ב בדפי הרי”ף) שנחלק על הרמב”ן בכמה הלכות בעניין סדר הברכות והתקיעות [ויבואר להלן], לא נחלק בעיקר הדבר, ואדרבה מצינו שלדעתו מעיקר התקנה לא ברכו על השופר ברכת המצוות “לשמוע קול שופר” אלא ברכות אלו של ‘מלכיות זכרונות שופרות’, הם הם ברכת השופר. ורק אחר שתיקנו תקיעות דמיושב בלי ברכות מ.ז.ש. תיקנו לברך עליהם ברכת המצוות.

סדר ברכות אומר אבות וגבורות – מצד חובת מצוות תרועה

עוד יש לדייק בלשון המשנה (ראש השנה לב.) ‘סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכו’ וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים’. וסגנון הדברים צריך ביאור קצת, שסדר ברכות המיוחד הוא רק מלכיות זכרונות ושופרות (רק שנחלקו עם איזה ברכה כולל מלכיות) ולמה נקט כל סדר העמידה[7]. וכי צריך ללמדנו כאן מהו סדר תפילת העמידה.

ונראה מפשטות הלשון שגם אלמלא היה חובת תפילה על האדם בכל יום, היו מתקנים חובה מיוחדת ביום הזה לומר סדר ברכות, מצד סדר ברכות של השופר ומצוות זכרון תרועה. ולכן הזכירו במשנה ‘סדר ברכות’ שהוא חובה מיוחדת מצד מצוות תקיעת שופר ללוות אותו בעמידה לפני ה’ בסדר תפילה, ולכן מנו את הברכות אבות וגבורות, דהוי ס”ד שמצד השופר אין חיובו אלא סדר ברכות של מלכיות זכרונות שופרות לבד. ואשמועינן המשנה שמצד חובת ‘זכרון תרועה’ חל עליו חוב מחודש גם של אבות וגבורות וקדושת השם, שהם באים תמיד כהקדמה לכל עמידה לפני ה’, דכך הוא הסדר של מלכיות זכרונות ושופרות הבאות לרגל התקיעות.

כלומר שלא רק שתיקנו אותם בתוך תפילת העמידה, אלא מצד עצמם הם מחייבים ג’ ראשונות וג’ אחרונות כמו תפילת עמידה, ואם לא היה חובת תפילה בכל יום, גם כן היה צריך להתפלל בראש השנה סדר תפילה מיוחד של אבות וגבורות וקדושת השם, ואחר כך כל הסדר של מלכיות זכרונות שופרות ולתקוע בהם, כי כך הוא סדר העבודה של מצוות התרועה ביום הזה, להיות מלווה בסדר של עמידה לפני ה’ בתפילה. אלא ששפיר מתקיים דין זה גם אם תוקע בתוך סדר התפילה הקבוע בשחרית או במוסף[8].

[והנה תיקנו הקדמונים בטרם אמירת מלכיות זכרונות שופרות שהציבור מבקש בקשה מיוחדת על שלוחי הציבור ‘היה עם פיפיות’, וכן תיקנו לשליח ציבור את הבקשה ‘אוחילה לא-ל אחלה פניו’. אף שכבר אוחז באמצע התפילה, אלא שעתה מתחיל חלק התפילה הנכבד והנשגב המיוחד ליום הזה, מלכיות זכרונות שופרות, שמתלווה למצוות התרועה שמכניסה זכרונותיהם של ישראל לאביהן שבשמים].

מלכויות זכרונות ושופרות – ג’ כוונות המלוות את ג’ סדרי התקיעות

ומכל זה, עולה סוד הדבר, שנראה כי יש בזה מדאוריתא! שלש סדרי תקיעות. כנגד ג’ כוונות שיש בתרועה. שגזרה תורה לתקוע שלש פעמים, פעם אחת למלכיות בכוונה של מלכיות, פעם שניה לזכרונות, ופעם שלישית לשופרות. שמאחר שיש במצוות תרועה שלש כוונות של תקיעות, שעל ידם יש לתקיעה משמעות אחרת על כן יש לתקוע שלשה פעמים.

כלומר שאף שאמירת הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות הם מדרבנן, כפי המפורש בגמרא ודברי הראשונים. אבל “עניין” וכוונת מלכיות זכרונות ושופרות הם מן התורה ממש, ולא רק אסמכתא. כי אמירת ברכות לא מצינו בתורה[9]. אבל מה שמלכיות זכרונות ושופרות הם מן התורה, היינו שהרעיון והכוונה שיש ללוות עמו את התקיעה יש בו שלושת אופנים אלו מן התורה, ולכן למדו מדאוריתא לתקוע שלש פעמים, לתת תקיעות מיוחדות לכל אחד מאלו. ושלשת סדרי התקיעות הם משום שכל אחד מיוחד לעניין אחד. והוא מה שנתבאר ברש”י בכל המקומות שמלכיות זכרונות ושופרות הם מן התורה[10] [ועיין להלן שכן כתב הריטב”א להדיא].

ולפי זה אין כל הפסוקים הללו אסמכתא כלל, אלא הם דרשות גמורות ללמדנו כוונת התרועה, שהיא משולשת. כלומר שתוכן תקיעת שופר כולל מדאורייתא שלשה הרגשות, שלשה כוונות: מלכיות, זכרונות, שופרות. אלא שעל זה סמכו חכמים והוסיפו לומר דברים אלו בפסוקים ובברכות, אבל יסוד הדבר הוא מן התורה, שהמצווה היא לתקוע שלש פעמים מתוך שלש כוונות.

ולכן ביקשו חכמים בגמרא ובתו”כ, לדרוש אמירת מלכיות זכרונות שופרות בקראי. ומבואר מה שאמרו ‘אמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות’, ו’רחמנא אמר אדכר’. אחר שיסוד הדבר הוא מן התורה.

ומהאי טעמא סדרו את שלשת סדרי התקיעות אחרי הברכות, כדי להשוות התקיעות לברכות, שהרי שלשת סדרי התקיעות נובעות משלשת כוונות אלו מלכיות זכרונות שופרות. וכיוון שהכוונה שיש לכוון עם התרועה היא מדאורייתא. וכדילפי’ מכולהו קראי, שישנם שלש סדרי תקיעה, וכל אחד בא על עניינו המסויים. תיקנו חכמים שעל ידי אמירת הברכות, תחשב התקיעה על כל אחד מאלו הכוונות.

       ב.       זכרון תרועה – תרועה עם כוונות

הוכחות מדברי הראשונים שמלכיות זכרונות ושופרות הם כוונת התקיעות

יסוד הדברים, כי בתרועה כלולה יותר מכוונה אחת, כבר מצוי בראשונים. הנה ידוע לשון הגמרא (ר”ה טז, א  לד, א) ‘אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר’.

וביארו ברשב”א וריטב”א (שם), ד’במה בשופר’ קאי על שני העניינים, ששופר גם הוא ענין המלכה וכדרך מלכותא דארעא שממליכים בשופר כדכתיב גבי שלמה (מלכים א’ א). ועוד יש בתרועה שעניינה זכרון, כדרך שנאמר בחצוצרות “והרעותם.. – ונזכרתם”.

הריטב”א מוכיח זאת, מכך שחוזרין ותוקעים לכל ברכה. וזה לשונו: ‘עיקר הפירוש, דאכולהו קאי, במה ראוי להמליכו, ולהזכיר זכרונכם לפני, בשופר וכו’ והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות, ותרועה בשופרות’. עיי”ש בדבריו, הרי מפורש בדבריו כל שלושה היסודות המחודשים שכתבנו, א. שברכות מלכיות זכרונות ושופרות הם הם כוונת וביטוי התקיעות ב. שיש בתקיעת שופר עצמה כמה כוונות. ג. שחוזרין ותוקעין למלכיות וזכרונות ושופרות, משום שכל אחד מהם הוא רעיון מחודש בתקיעת שופר. [אלא שלא נתבאר בריטב”א מה הוא עניין שופרות, ולשם מה תוקעין בו פעם שלישית, וזה יבואר להלן באופן נפלא ומחודש.]

אמור מעתה, אין ‘מלכויות’ ו’זכרונות’ רק ברכות מצד קדושת היום, אלא הם עניינים המבוטאים על ידי התרועה, והם כלולים בתוכן מצוות היום של תרועה.

‘מלכיות זכרונות שופרות’, דומים במקצת לאמירת פסח מצה ומרור בפסח, הם משלימים את מעשה התרועה, באמירת תוכן רעיון התרועה[11].

וברש”י על הפסוק אשרי העם יודעי תרועה (תהילים פט) כתב: ‘שיודעין לרצות את בוראן בראש השנה בתרועה, שמסדרין עליה מלכיות זכרונות ושופרות’. הרי לנו שוב, שמלכיות זכרונות ושופרות, אינן ברכות של ראש השנה. אלא נתקנו על התקיעות, והם סדר הריצוי של התרועה. התרועה כך היא פועלת את פעולתה, שעל ידי “שמסדרים עליה” מלכיות זכרונות ושופרות, אנו מרצים את בוראינו בתרועה.

ובשלטי הגבורים (ג, א מדפי הרי”ף) הביא ‘לשון ריא”ז’: ‘כשם שתוקעים בר”ה כך אומרים פסוקים של מלכיות וזכרונות ושופרות, אמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות וכו”. “כשם שתוקעים” משמע, שאמירת הפסוקים הוא חלק מן התקיעה.

וכן כתב בסדור הגר”א בענין תקיעת שופר, דבמעשה של תקיעת שופר נכללו מלכיות זכרונות שופרות.

וב’חידושי הרשב”ץ’ [רבי שמעון בר צמח דוראן על מסכת ר”ה] מצאתי מפורש כדברינו – ‘והא דאמרינן אמרה תורה אמרו לפני, פירוש אמרה תורה תקעו לפני בשופר, כמו שתוקעין בשופר לפני המלך ואומרים יחי המלך, ואותה תקיעה תעלה לפני לזכרון לפקוד אתכם לשלום כמלך המקלס על עבדיו העובדים אותו, ומשום הכי תקנו חכמים פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, אבל ודאי פסוק מלכיות זכרונות שופרות א”א[12] מדרבנן כדאיתא בפ’ בתרא דמכילתא, וניחא לי לפרושי הכי מלמימר דאמרה תורה לאו דווקא’.

עוד יש להוכיח ממה שמצינו שכשם שאומרים מלכיות זכרונות שופרות בר”ה כך גם אומרים מלכיות זכרונות ושופרות עם תרועת שופר של יובל, כדאיתא במתני’ (ר”ה לד, א) “שוה היובל לר”ה לתקיעות ולברכות”. וכן בתעניות (תענית טו.) אומרים זכרונות ושופרות. ולדעת כמה ראשונים (עיין רש”י תענית יז. וערוך לנר ר”ה לב.) אומרים גם מלכיות. [וזה לשון הרמב”ן במלחמות (ר”ה יא, א) ‘ותקנו שיהו תוקעין ומריעין כשהן עומדין על סדר הברכות, שהברכות הללו מלכיות זכרונות ושופרות כל עיקרן בהתרועות נתקנו, וכן בתעניות וכן בשעת מלחמה שמוסיפין שש ברכות ובהן נמי זכרונות ושופרות, מתריעין עליהן, כדאיתא במס’ תעניות’].

הרי שאין הברכות מצד עניין יום ראש השנה לבד, אלא מלכיות זכרונות שופרות הם קשורות ומתלוות למצוות תרועת שופר, ובכל מקום שיש מצוות תרועה הן ביובל והן בתעניות מתלוות אליהן אמירת ברכות אלו.

ובקשר זה ניתן לציין, שקטעי התפילה הפותחים את המלכיות זכרונות שופרות, נקראים בירושלמי “תקיעתא”. ‘דתני בתקיעתא דרב זה היום תחילת מעשיך’. (ירו’ ר”ה א-ג, ועוד מקומות). כלומר אלו תפילות שנתקנו במיוחד לתקיעות.

הפתרון לשאלת כוונת התרועה נעוץ בהבנת מלכיות זכרונות ושופרות

לאור כל זאת פתרנו לא רק את שאלת ברכת מלכויות זכרונות ושופרות, מה הם ומדוע הם באים. אלא זכינו לדעת בזה מהי משמעות עצם תקיעת שופר. שכן מעתה כאשר נחזור לתחילת דברינו אל השאלה מה היא התרועה.

התשובה היא שיש שלש תשובות בדבר:

א. מלכיות, ב. זכרונות, ג. שופרות. – וכאשר נדע מה הם שלושת אלו נדע מה היא מהותה של מצוות תרועה.

שלשה קולות הם בתרועה. שלשה גוונים הם בזכרון תרועה. מעשה התרועה עצמה, מבטאת מסר של מלכות, ומבטאת מסר של זכרון, ומבטאת מסר של שופר. ולהלן נבאר מה ענין כל אחד, וכיצד התרועה מורה על כל אחד מאלו כשלעצמו[13].

ואף שלכאורה תמוה הדבר שבמצוה אחת יהיו שלש כוונות בעצם תוכן מעשה המצוה, שכלאורה הוא מדרך הדרוש והעומק שיש שבעים פנים וכדומה, אבל בדרך הפשט מתבקש תמיד דרך אחת עיקרית, אמנם מיוחדת היא מצוה זו, שכן הוא הדבר שהיא עצמה מורכבת מכמה גוונים, כפי שמוכח מכל הראיות האמורות, שתיקנו חז”ל את הברכות משולבים עם התקיעות. ואמנם יבואר להלן שבוודאי יש קשר פנימי בין שלושת הכוונות, וכיצד הם ביסודם מכנה משותף אחד, אולם הם מיסודם מחולקים לטעמים שונים.

ובאמת ההכרח לכך הוא מתוך שכאשר מעמיקים לחתור בכל מאודנו ולהתבונן בתכלית הפשטות מה היא מהותה ותוכנה של תקיעת שופר, בפסוקי המקראות ובמאמרי חז”ל, עולים בבירור שלושת הגוונים הללו כדברים עיקריים בדרך הפשט, וכפי אשר נוכיח לקמן בכל אחד מהם, עד שאי אפשר להכריע ולומר שהאחד יותר פשט מהאחרים. וזה אשר מביא אותנו אל המסקנה כי שלשתם אמת בפשט. ובכדי לקיים את המצוה באופן נכון, ראו חכמים שיבטאו כל אחת מהכוונות בפני עצמה.

והבן מאד גודל האור שבחידוש זה, כי מגוון הרעיונות המובאים בספרים בטעם תקיעת שופר, ועשרת הטעמים המובאים ברב סעדיה גאון, אין בזה בהכרח סתירה או מחלוקת בין דרך אחת לשניה, כי יתכן שכולם אמת צדקו יחדיו, כי מצוות השופר ביסוד מהותה כלולה מכמה גווני תרועות.

‘זכרון תרועה’ – רומז לתקיעה בעלת כוונה ורעיון

והנה עיקר הדבר שראו חכמים לצרף את רעיון התרועה למעשה התרועה, נראה שלמדוהו מן הכתוב “זכרון תרועה”. וכשם שלמדו חכמים כי המתעסק בתרועה לא יצא (ר”ה כח, ב), ד’זכרון תרועה כתיב’. הרי בעומק הדבר כתוב כאן, כי לא תהיה התרועה מעשה צפצוף בעלמא. אלא תהיה תרועה מתוך זכרון. תרועה מתוך ידיעת ענינה. כמו שדרשו בזוהר “יודעי תרועה ולא תוקעי תרועה” (צויין לעיל). אף כאן אמור, תרועה מתוך הבנה, מתוך זכרון.

והוא מה שכתב רש”י בחומש שהזכרנו לעיל – ‘זכרון תרועה – פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל’. שאף שאמירת הפסוקים הוא אסמכתא, אבל מעיקר הדרשה הוא (ואפשר אפילו בפשוטו של מקרא) שהכוונה בכתוב היא לעשות זכרון תרועה, כלומר יום של עסק מחשבה וזכרון בענייני התרועה. ומכך נובעת קדושת היום ומקרא קודש, משום שעל עם ישראל לעסוק כל היום בזכרון תרועה.

ויש ללמוד מזה לשים את עיקר התעצמות הכוונה והתעוררות רגשות הלב, בעת אמירת ברכות מלכיות זכרונות ושופרות, שהם עיקר תקנת חכמים לקיים בהם את עבודת היום, יותר מהפיוטים השונים כגון ‘ונתנה תוקף[14]‘ וכדומה. שאף שהם מקדמונים, הם רק הוספה והידור ואין הם מעיקר ועצם התפילה.

תקנת חז”ל לא לתקוע בשופר בשבת – משום שאז מתקיים זכרון תרועה באמירת הברכות

על פי דברינו יש לבאר, שזו היא משמעות הדרשא (בבבלי דף כט, ב לחד מ”ד דאידחי, ובירושלמי הוא המסקנא שזה דרשא גמורה[15]) שבחול מתקיים “יום תרועה”, ובשבת “זכרון תרועה”, שאין תוקעין רק מזכירין. ועיין ברש”י (כט, ב) שזכרון תרועה היינו ‘להזכיר פסוקי תרועה’. (והיינו מלכויות זכרונות שופרות כי לא מצינו אמירת פסוקי תרועה מלבד זאת) ואמנם לפי הדרשא הוא רק בשבת, שאז יש רק זכרון ולא תרועה, אולם הרי בפשוטו ‘זכרון תרועה’ נאמר בכל השנים. אלא שעומק הדרשה הוא שבשבת יש רק זכרון, וכאשר חל בחול יש גם ‘מעשה תרועה’ ומצטרף אליו הכוונה של ‘זכרון תרועה’.

וגם לפי מסקנת הבבלי שביטול תקיעת שופר בשבת הוא תקנה מדרבנן, הרי על פי דברינו מתבאר שפיר עצם הדבר שחז”ל אזרו חיל והסכימה דעתם לבטל מצוות עשה של תקיעת שופר בשבת, שלבד מהיותה מצוה כה מרכזית שמכנסת זכרונותיהם של ישראל, הרי מצוות התרועה היא כל שורש קדושת היום וכל המקרא קודש שבו משתלשל מהיותו יום זכרון תרועה, ואם בטל השופר ובטלים פעולותיו אם כן בטל כל הראש השנה, וכי באו חכמים לעקור מועד מן התורה, אשר ייעדר בשנים אלו ממעגל השנה.

אכן להאמור, הרי גם אם התרועה בטלה, ‘זכרון תרועה’ לא בטלה, וכבר מן התורה מתלווה אל מעשה התרועה גם כוונת רעיונה, ולכן גם אם יבטלו את מעשה התרועה מחמת הגזירה לא יעקר עניין היום מכל וכל, אלא יתקיים המועד ומקרא קודש של יום הזכרון על ידי זכרון התרועה ונשלמה שופר שפתינו באמירת מלכיות זכרונות ושופרות, שהם מהותו של פעולת השופר[16].

[ומה דנקטינן דברכות ותקיעות אין מעכבות זה את זה, כמו שהוכיחו הראשונים. הנה בשלמא הא דהברכות אין מעכבות את התקיעות פשוט שאין הדרבנן מעכב את הדאורייתא, אבל הא דהתקיעות אין מעכבות את הברכות נראה שגם זה נלמד מהאי קרא, שיש מקום ל’זכרון תרועה’ לבד בלי מעשה תרועה. ולכן אף שתיקנו לתקוע את הג’ פעמים יחד עם ג’ הברכות שעניינם אחד, אבל בדיעבד יצא ידי”ח הברכות גם בלי השופר. וכשנתמנה לו שופר יתקע ג”פ, ולא חייבוהו לחזור על הברכות.]

ביאור טענות רבי עקיבא ור’ יוחנן בן נורי במשנה – על פי האמור

במשנה (ראש השנה לב, א) – ‘סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי רבי יוחנן בן נורי, אמר לו רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים’.

ובגמרא שם – ‘אמר לו רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, למה הוא מזכיר רחמנא אמר אידכר אלא למה עשר לימא תשע דהואיל ואשתני אשתני’.

כלומר שתמהו בגמרא על דברי רבי עקיבא שטעונים ביאור, מה היא הטענה ‘אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר’. וכי מי יימר שהברכה תלויה בתקיעות. וזה מה שהקשו בגמרא “רחמנא אמר אידכר”. כלומר שחובת אמירתם הרי היא חובה בפני עצמה, ומדוע תלוי הדבר בתקיעה.

אך גם תירוץ הגמרא אינו מובן. ‘אלא למה עשר לימא תשע, דהואיל ואשתני אשתני’. כלומר שיש לו לשנות בברכת מלכיות מיתר הברכות מאחר שאינו תוקע בה. וזה צריך ביאור. מה הענין בזה להדגיש שזה שונה, וכי בגלל שאין תוקעין למלכיות צריך גם לשנותו מן האחרים בצורת הברכה. וגם מהו ‘למה עשר לימא תשע’, ומה גדר ההבדל בין תשע לעשר.

ולפי יסוד דברינו יש לבאר, כי הנה סברת רבי עקיבא מבוארת שפיר, שהרי תיקנו את התקיעות יחד עם ברכות אלו, לומר לך, סדר תקיעות אחד למלכיות, אחד לזכרונות, ואחד לשופרות. כלומר שגם אילו היה עניין מלכיות לבד היה די בזה לחייב מצוות תרועה, וכן זכרונות לבד, וכן שופרות לבד. כל אחד מהם הוא סיבה בפני עצמה לחייב תקיעת שופר באופן מלא מצד עצמו.

אולם סברת רבי יוחנן בן נורי, שאף שמצינו מקור לומר מלכיות, עם זאת אין צורך גם לתקוע למלכיות. ונראה בטעמו שכיון שמלכיות אינו כתוב מפורש במקומו, בפסוק של ‘זכרון תרועה’. רק נלמד בגזירה שוה מחצוצרות או בסמיכות ל’אני ה’ אלוקיכם’. על כן אין לתקוע במלכיות.

ועל זה תמה ר”ע “אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר”. כלומר שהרי כל ההזכרה ותקנת הברכה נקבעה כביאור מהות התקיעה, שיש לה כוונה נפרדת למלכיות זכרונות ושופרות, ומאותו טעם גם קבעו לתקוע על כל אחד מהברכות, וזה מבואר שפיר לפי דברינו שמכיון שעיקר התקנה בברכת ופסוקי זכרונות ושופרות, היתה כדי להסמיכם לתקיעות ולקשר את התקיעות לשלש סדרים אלו. ומעתה אם סבור אתה שאין להכפיל את התקיעה עליו, מדוע יש לאמרו כלל.

אלא שבכל זאת הקשו בגמרא, שאם כי יש קשר בין התקיעות לבין אמירת הברכות, בכל זאת תיתכן אמירה בלא הכפלת תקיעות, כלומר שאמנם מלכיות היא כוונה נוספת בתקיעות, וכפי שנלמד בילפותא, אולם אין כוונה זאת עיקרית כל כך כמו זכרונות ושופרות שנלמדים מעיקרו של כתוב, ורק בהם קבעה תורה שעבורם ראוי גם לכפול את התקיעות, אבל כוונת מלכיות הנלמדת בדרשא רחוקה, דיה שתהא נספחת לתרועות של זכרונות ושופרות, ואין היא סיבה לחייב תרועה מצד עצמה.

ותירצו דעכ”פ הוקשה לרבי עקיבא דלריב”נ שהמלכיות אינם בכלל זה, שהרי אינו תוקע למלכיות, אם כן אין אמירתו אלא כנספח לעיקר האמירות אם כן יש לאמרו בשינוי, כי זה אופי אחר לגמרי של אמירה. כי אינו בא לפרש וללוות את התקיעה המסויימת אליו, אלא רק תוספת כוונה נספחת למעשה המצוה.

למה עשר לימא תשע

ועתה נבאר עומק דברי הגמרא ‘למה עשר לימא תשע’. כי הנה איתא במשנה (ראש השנה לב, א) ‘אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות, רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש מכולן יצא’. ועיין שם בגמרא מניין ילפינן עשרה מלכיות, ועכ”פ מבואר שמלבד הא דבעינן שלש מן התורה והנביאים והכתובים. שהם תשע פסוקים, אולם מה שקבעו להוסיף עוד פסוק ולומר דווקא עשר פסוקים, הוא בכדי להורות שכל אחד מהם הוא מספר שלם של עשר, כלומר דבר שלם העומד בפני עצמו.

ונראה שמה שתיקנו עשרה פסוקים למלכיות זכרונות שופרות, באים לבטא יסוד דברינו כי כל אחד מכוונות השופר הינה מערכה מושלמת בפני עצמה בכונת השופר, כי מספר עשר הוא מספר של שלימות. כלומר שכל אחד מכוונת הברכות עומד בפני עצמו כתוכן למצוות התרועה, והיה יכול לחייב מצד עצמו חובת תרועה. כאמור.

וזה המבואר בגמרא בטענת ר”ע לריב”נ שכיון דלדידיה המלכיות אינן מערכה בפני עצמה שעבורה כבר חייבים לתקוע, אלא היא כוונה נספחת המצריכה הזכרה בעלמא, אם כן בברכה זו לא היה לחז”ל לתקן עשר פסוקים המורה על שלימות המערכה כשלעצמה. אלא היה להם לתקן תשע, רק שלא לפחות מג’ פסוקים מתורה נביאים וכתובים.

אבל לדידן דאזלינן כר”ע, גם המלכיות היא מעיקרי ענין התרועה, ולכן תוקעים למלכיות.

        ג.        מלכיות זכרונות ושופרות – קדושת היום

השיטה שמלכיות זכרונות ושופרות הם קדושת היום

ולכאורה יש להעיר על כל האמור, משיטת בעל המאור בסוף מסכת ר”ה שהוכיח שמעיקר הדין צריך להתפלל מלכיות זכרונות ושופרות בכל התפילות של ר”ה, גם בערבית שחרית ומנחה, ועל פי מה שאמרו בגמרא (ברכות כט, א) ‘הני תשע דראש השנה כנגד מי אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה’. [ובמלחמות שם נחלק עליו שלא תיקנו ט’ ברכות רק במוסף.] ואם כן לכאורה מוכח שאין ברכות אלו שייכות לתקיעת שופר.

אמנם הביאור בשיטת בעל המאור הוא, שמכיון שכל קדושת היום של ראש השנה מיוסדת על היותו ‘יום תרועה’, וכמו שכתוב ‘יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש’. על כן כל התפילות של ראש השנה צריכים הזכרת מלכיות זכרונות ושופרות, כי כל שלושת עניינים אלו הם תוכן ועניין התרועה, וכשם שהיום כולו הוא ‘יום תרועה’, כך כל תפילות קדושת היום צריכים הזכרת שלושת העניינים הכלולים בתרועה.

ומטו בי מדרשא בשם הגר”ח מבריסק זצ”ל שברכות מלכיות זכרונות ושופרות שלשתם הם ברכות של עצם קדושת היום[17], שכשם שבפסח קדושת היום הוא ‘חג המצות’ שזה השם המורה על קדושת היום, כך יש לראש השנה יש שלש קדושות היום שהן מלכיות זכרונות ושופרות. וביאר שזה הטעם שנחלקו חכמים אם לכלול ברכת קדושת היום עם המלכיות או עם הזכרונות, ואין בזה משום ‘אין חותמין בשניים’, דכולהו מקדושת היום הן, רק נחלקו במה עדיף לכוללו[18].

וכן משמע מלשון הרמב”ם (הלכות תפלה פרק ב הלכה ה) – ‘ובשבתות ובימים טובים מתפלל שבע ברכות בכל תפלה וכו’ וברכה אמצעית מעין אותו היום וכו’ אבל תפלת המוספין של ראש השנה מתפלל תשע ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות של כל יום, ושלש אמצעיות, ראשונה מן האמצעיות ענינה מלכיות, שנייה זכרונות, שלישית שופרות, וחותם בכל אחת מהן מעניינה’.  משמע קצת ששלש האמצעיות של ראש השנה מקבילות לאמצעית של קדושת היום של כל יו”ט.

וכן נראה מלשון הר”ח בסוגיית הגמרא שם (לב:) ‘ומניין שאומרים קדושת היום והוא אתה בחרתנו מכל העמים ומלכיות וזכרונות ושופרות, דתניא ר”א אומר וכו’ הנה מצאנו מן התורה שצריך להזכיר זכרונות שופרות ומלכיות ולקדושת היום’. משמע שמלכיות זכרונות ושופרות הם מ’קדושת היום’.

והכי מסתברא מהא גופא שהן לר”ע הן לרשב”ג פשיטא ליה שכולל אחת מהברכות עם קדושת היום, ולכאורה הוא תימה מאחר שנתוספו שלש ברכות, מדוע לא קבעו ברכות למלכיות זכרונות ושופרות בפני עצמן, וברכת קדושת היום תיוותר על מקומה. אלא וודאי כדאמרן ששלשתן הן בעצמן תוכן קדושת היום, ואין מקום לייחד לה ברכה נפרדת, ורק משום שהם שלש עניינים נפרדים צריכים הם שלש ברכות.

והנה אנן נקטינן כדעת הרמב”ן שאומרים שלש ברכות אלו רק במוסף יחד עם התקיעות, ונראה שביתר התפילות תוכן שלשה אלו נכללים בתמצית בברכת קדושת היום, דמלכיות אנו אומרים מלוך וכו’, ובחתימה ‘מלך על כל הארץ’, וזכרונות אנו אומרים ‘יום הזכרון’, ושופרות גם הוא נכלל בזכרון שעל ידי השופר אנו נזכרים לטובה [וכמו שיתבאר לעיל עניין שופרות]. וגם בעניין זה מובא מהגר”ח ש’מלך על כל הארץ’ הוא ממטבע של ברכת קדושת היום [והוא לשיטתו הנ”ל].

מחלוקת רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי באמירת מלכיות

נחלקו רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי במשנה, דלרבנן ור”ע כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, ולריב”נ כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע במלכיות אלא תוקע בקדושת היום. הנה יש כאן שתי פלוגתות, האחת, האם מלכיות שייך לקדושת היום, וכן האם תוקעין למלכיות.

ונראה ששני פלוגתות אלו נובעות מיסוד אחד, דלרבנן שתוקעין למלכיות אם כן המלכיות הם מיסודות ומהות התרועה, ומהאי טעמא גופא מלכיות שייכות לקדושת היום, שהרי כל קדושת היום היא מצד זכרון תרועה, ולכן מלכיות שהוא מענייני התרועה מישך שייכא לקדושת היום. אולם לריב”נ שאין תוקעין למלכיות, הרי דס”ל שאין עצם התרועה כוללת כוונת מלכיות, אלא המלכיות היא רק כהקדמה והכשר למצוות תרועה, ולכן מהאי טעמא גם אין להזכיר מלכיות בקדושת היום, שאין קדושת היום תלויה במלכיות.

ונראה בסברת רבי יוחנן בן נורי שעניין מלכיות אינו ייחודי לראש השנה, אלא מלכות ה’ היא ההכרה הבסיסית והיסודית שכל יהודי מתהלך עמה כל ימיו, ופעמיים בכל יום תמיד מקבלים ישראל על עצמם עול מלכות שמים. ומכריזים ‘ה’ אלוקינו ה’ אחד’. [ועוד מוסיפים פסוקי דזמרה בשירות ותשבחות למלכותו יתברך ואומרים שירת הים ואומרים ‘ה’ ימלוך לעולם ועד’ כמה וכמה פעמים.] ומה שצריך לומר מלכיות בתפילת ראש השנה שתוקעין בה, הוא רק כהקדמה לעצם מהות התקיעות שהם זכרונות ושופרות. ולכן מקומו של מלכיות הוא בבברכת ‘קדושת השם’, שהוא מסדר הברכות הקבועות שבכל יום.

והנה במאירי וב’שיטת ריב”ב’ משמע שלדעת רבי יוחנן בן נורי שכולל מלכיות עם קדושת השם, אין אומר ‘מלך על כל הארץ’ בברכת קדושת היום אלא מסיים ‘מקדש ישראל ויום הזכרון’ בלבד. ונראה כהנ”ל דכיון דס”ל שאין המלכיות כשלעצמה מתוכן ומהות מצוות התרועה, ולכן אין צורך להזכיר בברכת קדושת היום את עניין המלכיות, ולכן גם אין חותמין בה ב’מלך על כל הארץ’. ולפי זה יש לומר דלשיטת ריב”נ גם בשאר תפילות היום אין מזכירין מלך על כל הארץ בברכת קדושת היום.

[ומה שתוקעין לריב”נ בקדושת היום בפני עצמה, צריך לומר דס”ל שאחד מיסודות התרועה הוא מצד קדושת היום, ויש בתרועה משום הכרזת קדושת היום. ואף שלכאורה תוכן קדושת היום הוא זכרונות ושופרות, אך לאחר שנקבע הקדושה בה היא מציאות בפני עצמה המצריכה תרועת הכרזה, שהוא יום קדוש לנו לעבודתו בתרועה המעוררת זכרון, ומלבד זאת מביעים את עצם הזכרונות והשופרות].

והנה גם לרבי עקיבא יש הבדל בין מלכיות לבין זכרונות ושופרות, כי לפי כל הילפותות מלכיות אינו נלמד מפסוק זכרון תרועה עצמו, אלא בדרך סמיכות או גזירה שוה, והיינו מהאי טעמא, כי מלכיות בפני עצמו הוא העבודה הקבועה והיסודית שהיא ההתחלה לכל המציאות שלנו בעולם וכל שכן כעם ישראל. אלא שבכל זאת נתחדש שביום ראש השנה נבטא בתוספת ביטוי את הכרזת מלכותו ואת השמחה במלכותו, שבכך מבטאים שאנו הקרובים למלך העוסקים במלכותו ומכבדים אותה, ובזה מתייחד היום שהוא לבטא את שייכותנו המיוחדת לעבודת מלכותו.

[1] . המימרא ‘למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו’, צריכה ביאור. ונראה לומר שהכוונה בזה, לומר שבעולם הקיום אין מקום לטעמי המצוות, והניסוח של השאלה ‘למה תוקעין’, הוא שאלה על המעשה והקיום, ועל כך התשובה היא רק ‘רחמנא אמרו תקעו’. אבל וודאי שיש מקום לדיון בטעמי המצוות, שהרי באותו דף גמרא איתא – ‘אמר רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח וכו”. יש כאן הבדל בין ‘למה’, ל’מפני מה’. הדיוק בניסוח הוא חשוב, מכיון שזו משמעות שונה לגמרי, ה’רחמנא אמר תקעו’ מעמיד את ‘טעמי המצוות’, כרקע רעיוני העומד בלב האדם ותופס את רגשותיו, ומעניק לו את החווייה. אך מימד הקיום המעשי אינו תלוי ברגשות כלשהם ואינו מותנה בידיעת הטעם, ואף אין הטעם ה’סיבה’ לעשיית האדם, יש חוק המלך ויש לציית ולקיים אותו ובזה ‘יוצאים ידי חובה’. רחמנא אמר תקעו, ואל תשאל שאלות ‘למה תוקעין’.

ואכן נרחיב כאן בעז”ה שחז”ל תיקנו לעסוק ביום ר”ה ברגש הפנימי של מצוות תקיעת שופר בסדר בפני עצמו, ובאמירה ברורה ומפורשת כדלהלן. אבל כשבאים לנידון קיום המצוה צריך להתמקד בחוויית הקיום והציות ותו לא, חשיבה על הכוונות הפנימיות, עלולה ליצור אצל האדם חוויה לא מדוייקת ולא ממוקדת.

השאלה ‘מפני מה’ היא שאלה בהבנת התורה, שהיא ראויה ואפילו נחוצה, חשוב להבין מה היא משמעותה ועניינה של כל מצוה, אך לא לשאול על הקיום. כשאדם יישאל למה הוא תוקע, אין לו להשיב שהוא תוקע כי הוא רוצה להכניס זכרונן של ישראל לטובה, כי זה רק הטעם מפני מה ציוה הקב”ה על כך, אבל אנחנו עושים כן רק בגלל שהוא ציווה אותנו על כך.

כשלומדים תורה עוסקים בהרחבה בטעמים ורגשות, אולם הקיום המעשי יורד לעולם ההלכה המוגדר והמוגבל, ונכנס למסגרת חוקית קבועה, ובמסגרת זו כבר יש ‘לא פלוג’. כיון שיש מסגרת של מחוייבות וציות לחוק ולסמכות המצווה. לא נכון לאדם להיות ‘טוב לב’ או ישר והוגן, אלא להיות ‘משועבד להנהגת טוב ויושר’.

[2] . ועיין תוס’ (ר”ה כט: ד”ה אבל) שהקשו אמאי לאחר החורבן הקילו בשופר מבלולב, ותוקעין בר”ה שחל בשבת בכל מקום שיש בי”ד, ותירצו דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי. וכעי”ז בשו”ת מן השמים (סימן א) שכתב, לגבי נשים, שאם באו לברך על השופר הרשות בידן, דהן נמי צריכות שיבוא זכרונן לפניו לטובה.

[3] . ובדרך אגב הריטב”א מבסס כאן יסוד גדול בכל עניין האסמכתא בש”ס: ‘שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב”ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח”ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העידה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו, כמ”ש ועשית ע”פ הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע”פ רמוזה בתורה שהיא תמימה וח”ו שהיא חסירה כלום’.

[4] . רש”י כלל כאן את כל שלשת הפירושים שסובלת מילת ‘זכרון תרועה’. 1.גם “להזכיר” דהיינו החובה המוטלת עלינו להזכיר בפה התרועה וענינה. 2. וגם שיש לומר פסוקי “זכרונות”, דהיינו שהזכרון הוא מרעיונות התרועה, והיינו זכרון תרועה- יום של זכרון המביא תרועה. 3.וגם שעל ידי כך הקב”ה יהא “זוכר” לנו עקידת יצחק. כלומר זכרון תרועה, שהזכרון בא על ידי התרועה.

[5] . עוד יתכן לומר שהמשנה באה לומר דלא ס”ד שמכיון שכבר ברך את הברכות, כבר אין צריך לתקוע ג”פ, אחר שכל דין ג”פ הוא עבור הברכות כמו שכתב רש”י, וא”כ יהא די לו בסדר אחד של תר”ת, קמ”ל דמ”מ עדיין חל עליו חובה מה”ת לתקוע ג”פ.

[6] . והוכיחו מהאי מתניתין ‘ותנן מי שבירך ואח”כ נזדמנה לו שופר, משמע שבלא שופר יכול לברך’. ועיין באור זרוע הלכות ר”ה שדייק בדעת רש”י בפירוש הברייתא ‘תקיעות וברכות של ר”ה ויוה”כ מעכבות זו את זה’ (לד.) שהברכות מעכבות את התקיעות. וכ”ה במחזור ויטרי. אלא שהקשו הראשונים מהא דתניא (ר”ה לד:) ‘הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין’. ועיין בשבלי הלקט (סדר ראש השנה סימן שא) שכתב שכשיש להם שופר אז מעכבות, אבל אם אין להם שופר אין להם להתבטל מן הברכות, מידי דהוי אראש השנה שחל להיות בשבת שמברכין ואין תוקעין.

ועיין במה שכתב הרמב”ן במלחמות (יא, א בדפי הרי”ף) – ‘ולא שנינו אלא בירך ואח”כ נתמנה לו שופר, אבל נתמנה לו שופר ותקע, ואח”כ נתמנה להם מברך, חוזרין ותוקעין על סדר ברכות’.

[7] . ועיין להלן פרק ד’ מה שהבאנו בזה דברי הפני יהושע על הגמרא שם.

[8] . ונפק”מ במי שטעה והתפלל שחרית ומוסף עם ברכת קדושת היום בלי הזכרת פסוקי מלכיות, הרי יצא שחרית ומוסף מצד קדושת היום, ובכל זאת חייב לחזור ולהתפלל כדי לומר מלכיות זכרונות ושופרות. ולא משום ששינה ממטבע התפילה של ר”ה, שמצד זה אפשר שיצא ידי”ח כיון שהזכיר קדושת היום, אלא שבכל זאת יהיה חייב לחזור ולהתפלל תפילה עם ברכות מלכיות זכרונות שופרות, משום החוב המסויים של תקנת ‘סדר ברכות’ מלכיות זכרונות ושופרות, מצד עצמו, שלמדו באסמכתא מ’זכרון תרועה’.

ולפי זה יש מקום לדון שבכה”ג, אזי בפעם השניה שיתפלל מוסף עם ג’ הברכות אף שכולל מלכיות עם קדושת היום אבל אינו צריך לומר “ומפני חטאינו” ולהזכיר קרבנות המוספין ומנחתם ונסכיהם, כיון שכבר יצא ידי חובת “תפילת מוסף”, ורק שמחוייב עדיין בתפילה מיוחדת לרגל חובת התקיעות עם ג’ ברכות, ולפי”ז מיד אחר “ותתן לנו” יאמר “עלינו לשבח – ועל כן נקווה”.

ואף אם נאמר דכל שלושת הברכות הם קדושת היום כמו שיבואר להלן דעת הגרי”ז, זה דווקא בתפילה המיועדת ל”סדר ברכות” של התקיעות, שברכת קדושת היום שלה היא מג’ ברכות, אבל אינו מגדר “תפילת מוסף”, כשם שבשאר תפילות היום לא תיקנו מלכויות זכרונות שופרות מדין ברכות קדושת היום.

אלא אם כן נאמר שלאחר שתיקנו סדר המוסף עם ג’ ברכות, אזי אם החסיר אותם עצם המוסף נתקלקל, וחל עליו חובה לחזור ולהתפלל את כל המוסף עם הקרבנות, ויותר מסתבר שלא נתקלקל עצם המוסף, וכן נראה להוכיח שהרי לפני הגזירה היה הראשון מתקיע, וכאמור איתא בראשונים שאז היה מלכיות זכרונות שופרות בשחרית, א”כ אין לומר שזה כבר חלק ממטבע של מוסף, אלא הוא חיוב בפנ”ע, של עבודת ר”ה לבוא עם סדר ברכות המתלווה לתקיעות, רק שכוללים אותו בתוך אחד התפילות המחוייבות של היום.

וכן מפורש בגאונים ובראשונים שהיה המנהג בישיבות בבל שהציבור התפללו מוסף רק שבע ברכות, ורק השליח ציבור התפלל תשע. הרי מפורש שנקטו שאין ‘סדר ברכות’ קשור לדין ‘תפילת מוסף’, אלא מוסף חובה בפני עצמה היא, והש”ץ כלל בתפילת מוסף את סדר ברכות.

[9] . ואכן מצינו בהלכה ג’ ברכות שהם מן התורה: קידוש היום, וברכת המזון, וברכת התורה, אולם גם בזה כתבו המפרשים שהתורה קבעה חובה לומר שבח לה’, אבל הנוסח בוודאי מסרו הכתוב לחכמים, ואין חובה מן התורה לומר דווקא במטבע זה.

[10]. הנה על המשנה (לג:) תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, כתב רש”י על זה – ‘תקיעה של אחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות’.

והעיר על זה גיסי הגאון רבי אברהם משה הלפרין שליט”א בקונטרס “אלה מועדי” מפני מה נקט רש”י כאן מלכיות וזכרונות, ולא נקט יסוד עיקר דין התורה לתקוע שלש סדרים, דהרי אדרבה אם איירי בתוקע על סדר הברכות הרי לא שייך שיתקע תקיעה אחת לשני הסדרים. אכן על פי דברינו מיושב שפיר, שאכן לא איירי כאן בתוקע על סדר הברכות, אלא דלשיטת רש”י יסוד עיקר דין התורה של שלשה סדרים הוא על שם מלכיות זכרונות ושופרות, והסדר הראשון נקרא מלכיות והשני זכרונות והשלישי שופרות.

[11] אלא שבתרועה יצא ידי חובתו מדאורייתא גם בלי אמירתם. ונראה הטעם כי בפסח יש ענין מיוחד בתורה להעביר ולהשריש את המסר היסודי של יצי”מ. ובשאר מצוות אף שנרמז או נכתב תוכנם ורעיונם בתורה, לא תקנו לומר פסוקיהם ועניינם. ואפשר כי מה שתקנו כן בשופר, הוא דווקא מהאי טעמא גופא, משום שהתרועה כוללת ריבוי גוונים אלו, וכדי שיבואו כולם לידי ביטוי, תיקנו לומר את המלכיות זכרונות שופרות.

[12] . ‘אומרים אותו’ [?], או שיש להגיה ‘אין אומרים אלא’.

[13] . והנה בספר בן מלך מו”ר מבאר שרעיון התרועה אחד הוא דהיינו המלכה, אלא שמלכיות וזכרונות ושופרות, הם מערכת של פעולות הנפעלים זה מזה. אבל מכך שהמצווה היא לתקוע ג’ פעמים, מחמת ג’ ענינים אלו. זה אתי שפיר רק לפי דברינו שהתרועה עצמה באה בג’ כוונות שונות.

[14] . והעירוני שגם ‘ונתנה תוקף’ מיוסד על מלכיות זכרונות ושופרות: ‘ובו תנשא מלכותך ותשב עליו באמת’ – מלכיות, ‘אמת כי אתה הוא דיין וכו’ ותפתח את ספר הזכרונות וכו’ וחותם יד כל אדם בו’ – זכרונות. ‘ובשופר גדול יתקע וכו’ – שופרות. והדבר מוכח מתוכו למתבונן. והיינו כי שלש אלה הם הם מרכז ועיקר עבודת היום.

[15] . והנה כתב הטור ושו”ע (או”ח סימן תקפב) שאם חל ראש השנה בחול אומר יום תרועה מקרא קודש ואם חל בשבת אומר זכרון תרועה. ומקורו ברא”ש (סוף ראש השנה) ובמסכת סופרים (פרק י”ט ה”ח) וצ”ע דלכאורה זה כההוה אמינא ודעת הירושלמי ודלא כהלכה. שהרי מה דאין תוקעין הוא רק גזירה, ואם כן לדידן אין הבדל בין חול לשבת ובשניהם הוי זכרון תרועה ויום תרועה. אולם לפי דברינו מיושב שפיר, שאף שאינו מקור לילפותא לבטל התקיעה כיון דתקנת חכמים היא, אולם עכ”פ אמת הוא גם לדידן שבשבת מתקיים רק ‘זכרון תרועה’, ובחול גם ‘יום תרועה’ בפועל. [ועיין מה שכתב בזה הפר”ח והובא במשנ”ב ס”ק יט].

[16] . וכמו כן בנטילת לולב שביטלוהו בשבת בגבולין, יש לבאר כן עפ”י מה שביארתי במקו”א בארוכה שנטילת לולב עניינו הילול, וכמו שבשבת בר”ה מתקיים זכרון תרועה באמירת מלכויות זכרונות שופרות, כך מתקיים ‘זכרון נטילת לולב’ באמירת ההלל.

[17] . ומה שחותמין בברכת קדושת היום בכל התפילות ‘מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון’, ראה להלן סוף פרק ראשון ‘מלכיות’.

[18] . ומחלוקתם תלו בטעמים של קביעות סדר נכון, שיהיה נאמר בברכה רביעית, או אמצעית. ולא תלו דבריהם שנחלקו מה עיקר קדושת היום.