א. יסוד היסודות – ידיעת ה’ [- אמונה]

היסוד והעיקר שהכל נובע ממנו הוא כמובן ידיעת ה’,  הידיעה הראשונה הנחוצה ביותר, החשובה והקודמת לכל דבר, הידיעה שעליה עומד הכל, היא הכרת הא-ל כלומר ידיעת ה’: לדעת שישנו אחד קיים מאז ומקדם,  אשר הוא ברא את העולם והוא סיבת כל מה שקיים במציאות.

וזאת אומרת, הכרה במציאותו, ובכך שהדבר מחייב אותי, ושיש לכך משמעות רבה לגבי כל אחד. מה שנקרא בין אנשים ‘אמונה’ הדרך להגיע לכך שונה מאדם לאדם, יש שמגיעים לכך מתוך חשיבה או הסברה מתוך מציאות היקום והנבראים, מציאות שמכריחה בורא ראשוני בעל רצון מודע לבריאה, גם אם יש המסתבכים מבחינה לוגית, בשל הקושי בהגדרת מציאות הבורא הבלתי מושג, בכל זאת החשיבה האינטואיטיבית האנושית מובילה להכרה הפשוטה שבהינתן מורכבות הבריאה ומורכבות הנבראים, ובמיוחד האורגניזם והחיים, אין כל היתכנות שהיא התרחשה באופן עצמאי כתוצאה מתהליכים אוטומטיים.

‘יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמתת המצאו’. (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה א).

התבוננות זו שקיים בורא לעולם, היא השלב הראשון והיסודי בידיעת ה’, שבלעדיה אין אדם יודע מאומה ואינו מתחייב במאומה, ולכן זו הפתיחה לתורה (בראשית א, א) ‘בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ’.

היהדות הביאה לעולם את ההכרה בא-ל האחד, ואמונה זו היא שורש הווייתה וגרעין מהותה, זהו הערך הראשי והמסר המרכזי שהיהדות מנחילה, האלוקים הוא יוצר הכל, ורק ממנו נובעים ערכי המוסר הכלל עולמיים [-אוניברסאליים] שהם עקרונות צדק מוחלטים [-אבסולוטיים]. ומידיעה זו נובעת הדת כולה, שהיא המחוייבות לתורה ולמצוות. כאשר קיבלו ישראל את התורה, הציווי הראשון היה על ידיעת הא: “אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” (שמות כ, ב).

מיותר לומר זאת, אבל כלפי אותם הסבורים כך נאמר, יהדות ללא א-לוהים, אינה יהדות, “יהודי” ללא א-ל עליון, זה תואר חסר משמעות [כמו מכונית ללא גלגלים, או זבוב ללא כנפיים…]. ויתירה מכך, ללא הכרה במציאות הא-ל אין משמעות ממשית לקיום האנושי בכלל, כיון שאם הקיום החומרי המוכר והידוע הוא “כל” החוויה הקיימת, שזה חסר ערך ומשמעות “אמיתית”, זוהי תחושה שחש אותה בנפשו כל בן אנוש אם רק יהיה כן [כנה] עם עצמו.  אין שום בסיס למדוד ממנו ערכים מוחלטים. רק כשמכירים את מציאות האלוהים, ומבינים שגלום בו הרעיון של האין-סופיות [בזמן ובמקום], אז האדם מרגיש שיש בעולם מציאות גדולה ממנו, מציאות אינסופית שהיא מאפשרת מציאות של משמעות וערך, כשמכירים בהכרח שיש דבר שגדול מאתנו, רחב מלהכילו בשכלנו, מרומם ונשגב מבינתנו, וביחס אליו נמדדים ונגזרים כל הערכים.

אברהם אבינו אבי המשפחה ומייסד האומה הוא שהכיר לראשונה את בוראו, והודיע אמונתו לכל באי עולם, ונקרא בפיו (בראשית יד, כב) ‘ה’ א-ל עליון קונה שמים וארץ’. וקראו (בראשית כד, ג) ‘ה’ אלוקי השמים ואלוקי הארץ’, והיה ראש למאמינים והא-ל בחר בו לעשות מזרעו את העם הנבחר. וכפי שחז”ל מתארים את דרכו של אברהם אבינו אל ההכרה בא-לוהים (מדרש רבה בראשית לט, א): ‘אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת [מאירה בחשיכה], אמר, תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב”ה ואמר לו, אני הוא בעל העולם’.

בדורנו נוהגים לקרוא לעיסוק בידיעת ה’ ‘אמונה’, אולם מונח זה מטעה במקצת, שכן מושג זה משתמשים בו על דברים שהאדם אינו משוכנע בהם, ובכל זאת הוא נוטה לחשוב כן. אולם ידיעת ה’ צריכה להיות כמו ידיעת אדם את כל האמתות הידועות לו בוודאות ובבירור, כשם שברור לו קיומו של עצמו וקיום העולם, והוא משוכנע במראית עיניו, כך היא ידיעת ה’ האמיתית הנדרשת. לכן אנו מעדיפים להשתמש יותר במושג הכרה או ידיעת ה’ [כך נקרא הדבר בלשון התורה].

[בתנ”ך המונח ‘אמונה’ מופיע רבות, אך אף פעם לא במובן המקובל בימינו של הכרה בקיומו של האלוקים, אלא בכך שהוא הופיע וקיים הבטחתו].

הכרת מציאותו המיוחדת של הא-לוהים^[1] היא מצוה, ערך נעלה ורב חשיבות לכל אדם להתבונן בדבר זה עד שיהיה משוכנע בכך בבירור ובוודאות שאין למעלה ממנה, וכדבר מוחשי שאין האדם מסתפק בו. כמו שכתוב: (דברים ד, לט) ‘וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה’ הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד’^[2]. וכתוב: (שם ד, לה) ‘אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו’. וכתוב: (שם ו, ד) ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’.

[1] ישנו וויכוח בין חכמי ישראל הקדמונים, האם עצם הידיעה והאמונה בא-ל, יכולה להיות מוגדרת כ’מצוה’, כיון שהיא השורש והרקע לפני כל המציאות של מצווה. אך גם אם אין הדבר מוגדר כמצוה בידיעה הבסיסית כשלעצמה, יש מצוה להעמיק לחשוב ולהתבונן, לחזק ולהעצים את הידיעה בדעתו ובמחשבתו, עד שתקבע בו ותעורר גם את לבו ואת רגשותיו. כמו שהדבר נלמד מהפסוקים המובאים למעלה.

[2] . פסוקים אלו נאמרו בפשטות נגד התפיסה האלילית, בני הדורות הקדומים שסברו שהאל הוא בין הישויות שקיימים בבריאה, גרמי השמים או בעלי החיים, אולם למעשה יש כאן גם שלילה של התפיסה שהטבע ברא את עצמו בתהליכים כלשהם, הטבע הוא אפוא האליל המודרני שצריך להוקיע…