ח. מלכות ה’ יתברך – השגחה פרטית

כאמור עיקר שמו של הקב”ה כמלך, הוא בשל השליטה המתמדת בכל הפעולות והתנועות שבבריאה. שנקרא “השגחה פרטית”, ואם כי אצל ציבור היראים ידיעות אלו פשוטות ומושרשות, וציינו לכך הרבה מקראות, אולם אצל ציבורים רחבים גם משומרי המצוות וה”דתיים”, ישנו קושי להאמין שישנה מעורבות אלוקית תמידית בכל הנעשה, ואין אדם נוקף אצבעו למטה עד שתהיה על כך הכרזה מלמעלה. ועלינו לברר זאת בבהירות, הרמב”ן שהתקבל כרבם של ישראל בעניינים אלו, כותב בכמה מקומות שיש הרבה חילוקי מדרגות בהנהגת ה’ עם הבריות, והבנת הדבר נחוצה להבנת הסדרים המיוחדים המתקיימים בהנהגתו עם ישראל, ועם הצדיקים.

וכמו שכתבנו ידיעה זו היא חלק בלתי נפרד מידיעת ה’ [מה שמקובל לקרוא ‘אמונה’], לדעת שמלבד שהוא יתברך היה הוה ויהיה קיים קדמון ונצחי, הוא בעצמו עשה עושה ויעשה את כל המעשים, הוא ‘ברא’ הכל יש מאין, וגם אחר שבראם, מאז ועד עתה, הוא ‘מנהיג’ הכל. וזה עיקר עמידתנו לפניו כאלוקים, שהוא שופט ומחליט וקובע, והוא גם המבצע והמפעיל ומנהיג ומסבב כל המאורעות הפרטיים והכלליים.

וביארנו שצריך להבדיל בין פעולות תמידיות שהם קבועות מאת ה’, לבין פעולות מחודשות שה’ קובע בכל עת.

ובקשר לכך יש לדעת ידיעה עמוקה נוספת, וזו הידיעה שכל הבריאה מתחדשת בכל רגע מאת ה’, והוא מבוסס גם על חקירות עמוקות וגם על קבלת האריז”ל ומיוחס בעיקר להבעש”ט, [ויש הסוברים שכך מדוייק מדברי הרמב”ם] שמציאות העולם היא באופן שהשי”ת מהווה ומקיים אותה כל רגע. והאריך בזה בספר התניא שער היחוד והאמונה. שאין הבריאה כאומן המסיים מלאכתו והחפץ עומד מאליו, אלא כל רגע הקב”ה מעניק מציאות וקיום לעולם. ואילו היה מפסיק רגע אחד להעניק לה קיום מחודש, אזי באותו רגע היה הכל כלא היה.

ובדברי הראשונים בעלי המחקר וכן דעת השומר אמונים הקדמון, כתבו בסגנון שונה, נראה שנקטו שעניין עמוק זה שייך להשגה עמוקה, ואי אפשר לאדם לחיות לאור תפיסה זו הסותרת את החוש[1]. וכן יש מתלמידי הגר”א שסברו שהגר”א ג”כ נחלק על העיסוק התמידי בהשגה עילאית זו. אולם  בזמננו דבר זה מקובל בכלל ישראל כדבר מוסכם.

אמנם דבר זה אינו נכלל בגדר ‘מנהיג’ אלא זה מגדר ‘בורא’, שבכל רגע ורגע הוא בורא. ונראה שגם התנועות הקבועות שבעולם, גם הם נכללים בגדר ‘בורא’ כנ”ל, משום שגם חוקי הטבע הוטבעו בשעת הבריאה, ומה שה’ מפעיל אותם בכל רגע הוא באותה מידה שהוא מקיים אותם, ואין הבדל בין קיום דומם לקיום תנועה.

ועל כל פנים, חידוש עמוק ונפלא זה של מחייה ומהווה תמידי, אינו שייך לחידוש של “השגחה פרטית”[2], וכפי שנתבאר שהשגחה פרטית היא שכל הפעולות שבעולם נעשים על ידי הקב”ה מתוך מטרה ומגמה שידועים לו. אולם בעניין זה של מגמה ומטרה יש להתבונן שאין כל המאורעות שווים, כי מלבד אותם עניינים שיש הרצון מלפניו יתברך להגיע למטרה מסויימת פרטית, יש גם דברים שהמגמה והרצון בהם הם רק כלליים, אך מה שמפעיל את הפרטים הוא רק בכדי להגיע לתוצאה הכללית. ובזה הרי אף שיש רצון וידיעה לפניו יתברך בפעולותיו, אך אין מטרה לפניו שיהיה דווקא על ידי פרטים אלו, שהרי יתכן לעשותם על ידי פרטים אחרים.

וכגון שרצון ה’ לקרר את הצדיק מחום היום ומשיב רוח נעימה, והנה אין הבדל אם יהיה זה רוח צפונית או רוח מערבית. ומי יימר שיש לפניו נפק”מ מאיזה רוח יהיה זה. ואין שום הכרח לומר שיש להשי”ת בכל פעולה דווקא מגמה מיוחדת שתושלם כוונתה רק באופן זה. אלא אפשר שיש עניינים שיש בהם רק מטרה כללית, אבל הפרט יכול להיבחר לזה מתוך סדר אקראי.

[וכל שכן בפעולות שמתחייבות מצד חוקי הטבע ונגררות מהפעולה הרצונית, כגון כל השיבולים שמתנענעות באותה הרוח, אין סברא לומר שהיה מגמה מיוחדת בכל שיבולת שתתנענע. ואף שבוודאי כל התנועות וכל הפעולות נעשים ברצון ה’ ובפעולתו שאמר לרוח לנשוב ואמר לשיבולת להתנענע, אך אין בזה מטרה פרטית שיהיה דווקא כך.]

ומשל למה הדבר דומה לאדם המחזיק בידיו מטבעות רבים, ועליו לבחור כמה מטבעות כדי לשלם בחנות, הרי וודאי שבחירת המטבעות נעשית בידיעה ברורה שרואה בבירור מה שעושה מתוך החלטה והכרה, ולמרות זאת, אין כאן שום משמעות לבחירתו, משום שאין לו שום עניין ונפק”מ באילו מטבעות הוא שילם. ונמצא שיש כאן אמנם פעולה מודעת ורצונית אבל הבחירה היא אקראית.

וכמו כן כל הפעולות הבלתי קבועות לאלפי רבבותיהן המתרחשות בכל רגע ורגע, שעלה נופל על ידי הרוח בירכתי הים ורסיס מים ניתז על סלע, אף שהקב”ה עושה זאת ואין אצלו יתברך עשיה בלי ידיעה והחלטה, אולם ההחלטה והרצון נעשו בלי מטרה ישירה בהם, אלא מטרה כללית, ומצד הסברא והאמונה הפשוטה אין הכרח לומר שהבחירה דווקא באותו עלה ורסיס מים איננה בדרך אקראית.

[אמנם מקובל אצל החסידים שדעת הבעש”ט היא שיש השגחה פרטית על כל יצור בבריאה גם הצומח והחי, ויבואר להלן].

הנה כי כן, האמונה בזה שה’ מהווה ומחיה בכל רגע את הבריאה, היא ידיעה נפרדת מהאמונה בהשגחה פרטית שכל התרחשות בעולם היא מגזירת עליון, ואמנם שניהם ידיעות אמיתיות אולם אין האחד מחייב את השני.

ועוד נותר לנו לברר את ההבחנה המדוייקת הנצרכת לאמונה בהשגחה פרטית, מה משמעותה, ועל מה היא חלה. ויבואר בהמשך.

[1] . והחסרון לדעתם באמירות אלו, כי דבר שאין ביכולת האדם להשיג, הוא מדבר בו מהשפה ולחוץ, בעוד שבאמת אין לבו נכון עמו. ועושה שקר בנפשו. והחולקים עליהם סברו, שיש שהדיבורים עצמם פותחים את הלב להרגשה, ועל כן ניתן לדבר גם מה שעדיין אינו מורגש, והחוש סותרו.

ומסופר על הרה”ק רבי מנדלי מוויטבסק זיע”א שבאחד מחגי שמחת תורה סרב לצאת להקפות, לומר “אתה הראת” כנהוג, נכנס תלמידו-חברו “בעל התניא”, והסביר הרבי את סרובו, כיון שהוא משיג השגה ב”אתה הראת לדעת”, שעדיין אינו חי אותה בלבו, ואינו רוצה לעשות שקר בנפשו. ואמר לו בעל התניא, שכאשר יתייגע בלבו ויגיע להרגשת הלב באתה הראת, ישיג עוד השגות יותר רמות, שגם אליהם לא יגיע רק כעבור זמן ויגיעה. וכך בכל דרגה ישנה השגה רמה שמגיעים אליה רק בשלב יותר מאוחר. וקיבל רבי מנדלי את דבריו, ונכנס להקפות לשמחת לב החסידים.

[2] . אמנם יש לציין שבספר ה’תניא’ (שער הייחוד והאמונה פרק ב) מקשר את מושג ה’השגחה פרטית’ לרעיון החיות התמידית של האלוקים בבריאה, זה לשונו: ‘והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה שטועים בדמיונם הכוזב, שמדמין מעשה ה’ עושה שמים’ וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף וכו’ משא”כ בבריאת יש מאין וכו’ שבהסתלקות כח הבורא מן הנברא ח”ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש וכו’ ועל זה נאמר ואתה מחיה את כולם אל תקרי מחיה אלא מהוה דהיינו יש מאין’. אולם נראה ברור שכוונתו היא שכאשר אין מקבלים את הרעיון של מהווה בכל רגע, זו סיבה לכך שכופרים בהשגחה פרטית ובמופתי התורה. אולם אין כוונתו שזה מוכרח, כי הרבה גדולי עולם האמינו במופתי התורה ובהשגחה פרטית [בצדיקים], אף שלא דיברו על ההשגה הנעלית של מהווה בכל רגע.